מי מפחד מחדשנות בחינוך?

הגיעה ישיבת הצוות של יום שלישי. המורים ישבו באי נוחות בכיסאותיהם, בשל הידיעה שהיום במהלך הישיבה המנהלת עומדת לצאת ב"גזרה" חדשה. אכן הבשורה לא איחרה לבוא: המנהלת הכריזה שמהיום כל מורה מחויב/ת להעביר שעה שבועית אחת בשיטת PBL. המורים חייכו והנהנו כלפי חוץ, אך מבפנים שררה אדישות קשה ואפילו תחושת התנגדות.

למה זה קורה?

מידי יום מתפרסמים מאמרים חדשים, באתר זה ובכלל ברשת, בנושא החדשנות בהוראה. כלים טכנולוגיים מתווספים חדשות לבקרים ותורות חדשנות מתחדדות כמעט בכל רגע. במאמר זה לא אכביר מילים לגבי התועלת שמקבלים מהטכנולוגיות החדשות ומשיטות ההוראה שמפתחות. ניתן להתרשם בחלק מהחידושים במאמרים רבים המופיעים באתר זה (לדוגמא בנושאי: חידושים במשחק, PBL, למידת חקר ועוד). לעומת זאת, במאמר זה אני מעוניין לנסות להבהיר מדוע לעיתים קרובות מורות ומורים אינם מקבלים בזרועות פתוחות חידושים ולבחון האם מצב זה הינו בהכרח שלילי.

למה אנחנו נכשלים בהטמעת חדשנות בבית הספר?
כולנו מרגישים פער בין הרצון לחדש ולהתחדש ובין מה שקורה בפועל בבתי הספר. כולנו יודעים שהחינוך צריך להתקדם ו"להתאים למאה ה-21" כפי שנהוג לומר. אך בפועל, בשטח, החדשנות לא מוטמעת במהירות והמורים לא תמיד מקבלים בזרועות פתוחות את החידושים.

מחקרים רבים דנים בכישלון של הטמעת החידושים בהוראה ובלמידה. במאמר שהתפרסם באבני ראשה, נסקרים שלל הסברים לשאלה מדוע הטמעת תהליכי עומק של חדשנות בהוראה והלמידה נכשלים. החוקרים טענים שהטמעת חידוש היא עניין רציני הדורש לימוד משמעותי והעמקה בתהליך ולא דבר שיגיע מאליו בהכנסת מכשירי קצה למיניהם. המחברים מציעים שעל פי רוב לא מתרחשים תהליכי למידה משמעותיים ומעמיקים של היוזמה החדשנית בקרב צוות בית הספר ובמיוחד המורים, ואין תהליך חשיבה משותף כיצד מטמיעים את החידוש יחד בצורה מיטבית באופן שיסייע ללמידה ולהוראה. אי קיום תהליכים אלו, לטענתם, אינו מאפשר הטמעה רצינית. החוקרים מציעים כי הבנה עמוקה של תהליכי הוראה ולמידה תעזור להטמיע שינויים בבעיה זו. אך לפי דבריהם, לא מספיק ידע היכול להירכש בהכשרות שונות, אלא גם בידע, נורמות ומיומנויות הנחוצות על מנת לאפשר שימוש טוב יותר – אותן ניתן לרכוש סביב תרגול ושיח משותף בצוות על החידוש.

אחד ההסברים המרכזיים לכישלון של הטמעת חידושים בהוראה הוא כי ההטמעה לא מתרחשת על פי רוב בתהליך עומק המשותף למורים אלא שהיוזמה מונחתת על המורים

כלומר – אם אותה מנהלת שבדוגמה רוצה באמת להצליח להטמיע PBL בבית הספר, היא תתחיל תהליך למידה משותף של המורות והמורים במהלכו הם יתנסו בדרך הלמידה בעצמם, יעמיקו בה, יחשבו יחד כיצד מבצעים אותה בכיתות, ואז יטמיעו אותה בכיתות תוך חזרה לייעוץ וחשיבה משותפת בצוות המורים.

כיוון נוסף שמקשה על הטמעת החידושים הוא חסמים פנימיים של מורים. כאנשי המקצוע האמונים על הטמעת השינוי בכיתה בסופו של דבר, עמדותיהם של המורים הן מהותיות בדרך להצלחה או כישלון של הטמעת שינויים טכנולוגיים בהוראה (כך למשל לפי מאמר זה). אך המחקר מראה כי המורים מצד אחד מבינים את הצורך בשינוי וחושבים שחשוב להתקדם, באמצעות אימוץ טכנולוגיות ושיטות הוראה חדשניות, אך מצד שני הם לא מספיק מאמינים בטכנולוגיה (או ביכולת שלהם עצמם להטמיע אותה) כנדרש על מנת לבצע שינויים מהותיים.

האם תמיד חדשנות היא לטובה? לא כל המורים חושבים כך
במאמר זה אני רוצה לטעון טענה שלא מבוססת במחקר (עדין, למיטב ידיעתי) אך בעיני יש בה הרבה מן האמת: מורים רבים עדין מאמינים באמת ובתמים בחלק מן הערכים שהעולם ה"ישן" מייצג. פעמים רבות מורים חשים שאימוץ ה"חדשנות" והטכנולוגיה המודרנית משמעותו לזרוק את שיטת העבודה שנעשתה עד היום. לעיתים כך נאמר להם בפירוש מגורמים הממונים מעליהם.

כשהחלה רפורמת ה"למידה המשמעותית", מורים רבים נעלבו: "וכי מה שעשינו עד היום לא היה משמעותי?!". מלבד הניסיון האישי של המורים הותיקים, רובנו מכירים מורים בעזרתם חווינו למידה משמעותית גם טרם הכנסת המחשוב והרפורמות החדשות. מורים מרגישים סתירה פנימית בין האמירה שהחדש הוא הנכון לבין הניסיון של המורה מהצלחותיו בעבר או מחוויותיו האישיות ממוריו שלו שהצליחו ללמד " למידה משמעותית".

אתן שתי דוגמאות לטענה זו. אפשר להתווכח עם דוגמאות אלו, אך העיקרון בעיני נכון.

1. שיעורי בית זה רע תמיד?
"ילדים, תפסיקו להכין שיעורי בית", כך הציע ד"ר אייל דורון בידיעות אחרונות, וציטט מתוך מחקרים עדכניים בתחום. צריך לתרגל, ד"ר דורון אומר, אך בדרכים יצירתיות ולא בצורה המסורתית. צריך לעשות "מהפכה". הטענה בעיקרה מחקרית ויפה. היוצא מתוך דבריו המוכחים מחקרית של ד"ר דורון הוא שכל מי שנותן שיעורי בית באופן מסורתי שוגה (איני יודע אם לזה התכוון אך כך חווה את הדברים המורה הממוצע). אני בחווייתי כמורה, לעיתים אכן חשתי ששיעורי הבית לא קידמו את התלמידים. אך לדוגמה, כשלימדתי ילדים מצטיינים במתמטיקה, הם תרגלו באופן מסורתי כמויות רבות של שיעורים. דווקא דרך פעולה זו, המלווה בבדיקה וליווי, הקנתה לתלמידים אלו בתחום המתמטיקה ידע רב מעל הממוצע, יכולות סדר וארגון ברמה גבוהה ועוד. אני לא יכול לומר שהתנסות זו הופכת את השימוש בשיעורי הבית לנכון באופן גורף, אך חווית ההצלחה שלי כמורה עומדת לי בסתירה לשינוי הנדרש בתחום.

2. האם באמת צריכים לעבור לקריאה על צג המחשב?
דוגמא נוספת למצב בו הניסיון והידע שלי כמורה אינו מתיישב עם ההמלצה לחדשנות היא השינוי ביחס לטקסטים כתובים. האמירה המקובלת היא בשבח המעבר לכלים טכנולוגיים גם בקריאה. אך מחקרים מראים שיש גם חסרונות במעבר למסכים. במאמר זה למשל מתוארת ירידה באינטליגנציה בדורות האחרונים (ביחס למדידה המקובלת) שחלקה מיוחסת למעבר לקריאה של תוכן קצרצר במסכים. לכן לפי מחקר זה ואחרים מומלץ שילדים יחלו מקריאה לעומק ורק לאחר מכן לעבור למסכים.

בהתבסס על דוגמאות אלו ואחרות אני מרשה לעצמי לומר בפה מלא: יש דברים בעולם ה"ישן" שאני מאמין בהם. לקיחת החדש לא אומרת בהכרח לזרוק את כל מה שנעשה עד היום מתוך זלזול. כאנשי מקצוע החווים את הכיתה ומנוסים בהוראה עלינו לאמץ את החדש בהסתכלות מושכלת: מה נכון ומה לא. עלינו לא לפחד לזרוק את הישן ומצד שני לא להסתנוור מן החדש.

אנחנו המורים, לפני הכול, אנשי חינוך. אנחנו חושבים רבות אלו ערכים נקנה לתלמידינו וכיצד נביא את התועלת הגדולה בעמלנו. דבר זה נכון גם בפדגוגיה שאנו מביאים לכיתה. גם היא צריכה להיות כלולה במחשבה עמוקה של מה מתאים ערכית ופדגוגית לתלמידי ובאלו דברים עדיף לדבוק ב"ישן". אנחנו לא אומרים "חדש אסור מן התורה" אך גם לא רוצים לזרוק אבן לבאר ממנו אנו שתינו ושותים גם היום ברובנו.

 כאנשי מקצוע החווים את הכיתה ומנוסים בהוראה עלינו לאמץ את החדש בהסתכלות מושכלת: מה נכון ומה לא

כיצד עושים שינוי אם כך? 3 נקודות בדרך להטמעת חדשנות בהוראה
בהתבסס על הטענות שהבאתי לעיל אני מציע 3 נקודות שיסייעו לכל אדם שרוצה להטמיע שינוי חינוכי:

1. צרו תהליך עומק אמיתי סביב הטמעת היוזמה החדשנית. אל תנחיתו את היוזמה וצפו מהמורים ללמוד בעצמם, ואל תסתפקו בהשתלמות או הוראה חד פעמית של השיטה החדשה. על מנת להבטיח מעבר אמיתי לחדשנות יש ליצור תהליך עומק ארוך של למידה עם צוות המורות והמורים.

2. בררו חסמים פנימיים של המורות והמורים. תוך כדי תהליך העומק של למידת היוזמה החדשנית התייחסו לחששות של המורות והמורים וכן לסיבות שבעטיין לדעתם הם עלולים להתקשות להטמיע את היוזמה. חשבו עליהם יחד בצוות ואל תבטלו את טענותיהם.

3. בחנו יחד עם המורות והמורים האם החידוש מתאים להם מבחינה פדגוגית וערכית. אל תנחיתו על המורות והמורים את השינוי אלא אפשרו להם להכיר את היוזמה החדשנית, להתנסות בה על בשרם, לחקור אותה לעומק ואז להבין האם לדעתם היא מתאימה לתלמידים שלהם וגם למורות ולמורים עצמם, ואם כן באיזה אופן.

לסיכום, עלינו המורות והמורים להוריד את החסמים שיש לנו מהחדשנות והטכנולוגיה. אנחנו צריכים להיכנס בעובי הקורה ולא לפחד להטמיע שינויים מהותיים בהוראה ולמידה גם במחיר של יציאה מאזור הנוחות שלנו. מתוך תפיסה זו גם אני הקטן עוסק רבות בהטמעת חידושים טכנולוגיים ופדגוגיים בסביבתי המצומצמת. עם זאת, על אף הרצון והצורך בחידושים, מותר ורצוי להשאיר על כנם דברים שמתאימים לנו ערכית, חינוכית ופדגוגית. לא חייבים לשנות הכול. ואם כבר החלטנו לשנות, אז על מנת שהמורים והמורות יוכלו באמת לעשות שינויים אלו ברצינות, כחלק מתהליך בית ספרי או אזורי – יש צורך לקיים תהליכי רוחב משותפים של צוות המורים. הרי מדובר כאן באנשי מקצוע הבקיאים ומנוסים בעבודתם ולכן כאשר מבקשים לעשות שינוי בדרך הפעולה – יש לעשות זאת ברצינות וביסודיות ולא ב"הנחתות" מלמעלה.