במאמרנו הקודם, "האם המורים עומדים להיכחד כמו מחלקי הקרח?", טענו כי המורה בעידן הבינה המלאכותית אינה יכולה עוד להסתפק בתפקיד של מעבירת ידע. תפקידה המרכזי של המורה אינו למסור מידע, אלא ללמד כיצד לחשוב, לבדוק, להטיל ספק, להבחין בין תשובה מרשימה לבין טיעון מבוסס, ולהשתמש בידע באחריות.
ואולם, סוגיות אלה נוגעות בעיקר לתהליכי הלמידה, בעוד שתפקידו של החינוך רחב הרבה יותר ואינו רק לקדם למידה, כשמו של המשרד האמון על כך. אם זו מסקנתנו ביחס למורה, עולה שאלה רחבה יותר ביחס לבית הספר כולו: האם גם בית הספר יכול להמשיך לשמש "מפעל הקרח" המרכזי של החברה, בעידן שבו לכל התלמידים יש, במידה רבה, "מקרר בכיס"?

אנחנו נמצאים בנקודת זמן קריטית. מערכת החינוך הציבורית ובית הספר המודרני עוצבו במידה רבה לאורה של המהפכה התעשייתית, וחלק ניכר ממבנה המערכת ומדרכי התנהלותה עדיין נשענים על עקרונות שהיו נכונים לזמנם, אך אינם מתאימים בהכרח למציאות הנוכחית. המערכת ממשיכה להתנהל על פי כללים ישנים, ונראה שכולנו ממשיכים להשתתף באותו "משחק" אף שתנאיו השתנו מן היסוד.
אלא שתלמידים רבים כבר הבינו את הפער בין מה שבית הספר מציע להם לבין הידע, המיומנויות והכישורים שיידרשו להם בעולם המשתנה שבו הם חיים ושאליו הם עתידים לצאת.
הבינה המלאכותית היוצרת נמצאת עדיין בראשית דרכה, אך ממש מעבר לאופק כבר נמצאת הבינה המלאכותית הכללית (Artificial General Intelligence, AGI). במונח זה מתכוונים בדרך כלל למערכת שתוכל להבין, ללמוד ולהתמודד עם מגוון רחב של משימות אינטלקטואליות ברמה המשתווה ליכולת האנושית, ואולי הרבה מעבר לכך.
אם וכאשר תתפתח מערכת כזו, לא יהיה מדובר רק בעוד כלי חישובי מתקדם, אלא בשינוי מהותי ביחסים שבין האדם, הידע והעבודה. השאלה המתבקשת היא כיצד נערכת מערכת החינוך לאפשרות זו. איזו חשיבה מוקדשת כיום לתפקידה בעוד חמש, עשר או עשרים שנה? כיצד נשמור על הרלוונטיות שלה ונמנע מצב שבו תצטמצם לתפקיד של "בייביסיטר" המאפשר להורים לצאת לעבודה (בעולם שבו מושג העבודה עצמו עשוי להשתנות מן היסוד)?

כדי להשיב למערכת החינוך ולבית הספר את הרלוונטיות שלהם, נדרשת בחינה עמוקה ומחודשת של עקרונות היסוד שעליהם הם נשענים. מהו תפקידו המרכזי של בית הספר: להקנות ידע, למיין תלמידים, להכינם להשכלה הגבוהה, לצבא או לעולם העבודה? כיצד משתנה משמעותו של הידע בעולם של בינה מלאכותית, בייחוד לנוכח האפשרות העתידית של התפתחות בינה מלאכותית כללית? מהו הערך המוסף של האדם במציאות כזו, ומהי אחריותו כלפי החברה והסביבה? האם מבנה מערכת השעות וחלוקת הלמידה ליחידות זמן קבועות עדיין רלוונטיים? האם לא הגיע הזמן לאפשר לבתי הספר, למורות ולתלמידים גמישות וחופש פעולה רבים יותר? האם יש לשמר את הגבולות בין תחומי הדעת או לפתח למידה בין-תחומית המטפחת חשיבה מערכתית ומשלבת?
כל עוד לא נתמודד ברצינות עם שאלות יסוד אלה ולא נגבש להן תשובות וכיווני פעולה ברורים, לא ניתן יהיה לחולל במערכת החינוך שינוי עמוק, והיא תמשיך לאבד מן הרלוונטיות שלה בעיני התלמידים והחברה.
שאלות אלה אינן חדשות. חוקרים ואנשי חינוך הצביעו עליהן כבר לפני שנים, אך כיום, לנוכח קצב השינוי הטכנולוגי והחברתי, חלון ההזדמנויות לבחינה מחודשת של יסודות המערכת הולך ומצטמצם. אם בית הספר ימשיך לפעול כ"מפעל קרח", מוסד הנשען על מבנים, שיטות והנחות מן העבר כדי לתת מענה לצרכים שכבר השתנו, הוא יאבד את אמון הציבור ואת ההצדקה להמשך קיומו.
שאלות רחבות כל כך אינן יכולות לקבל מענה במסגרת רפורמה חולפת או בתקופת כהונתו של שר אחד. אחת הדרכים לקיים תהליך מקצועי, ציבורי וארוך טווח היא להקים מועצת חינוך לאומית, מקצועית ועצמאית, שתפעל ברציפות מעבר למחזורי הבחירות ולחילופי השרים. תפקידה יהיה לבחון ולהגדיר מטרות חינוך ארוכות טווח, לגבש תוכנית אסטרטגית לאומית רב-שנתית ולהגדיר את הערכים, היעדים והעקרונות המשותפים שינחו את כלל בתי הספר.
בתוך מסגרת זו יש להעניק לבתי הספר, בשיתוף השלטון המקומי, חופש פעולה רחב בהתאמת דרכי ההוראה, הלמידה וההתארגנות, בהתאם לצורכי הקהילה והתלמידים. תפקידו של משרד החינוך יהיה לתרגם את העקרונות והיעדים שתקבע המועצה למדיניות מעשית, להקצות משאבים, להבטיח שוויון ולפקח על יישום המטרות הלאומיות.
מהלך כזה עשוי להעניק למערכת החינוך חזון ברור, עקבי וארוך טווח, שיהיה מובן לכל השותפים בתהליך החינוכי, ולמקד אותה בטיפוח אזרחים מעורבים ואכפתיים, בעלי יכולת לחשיבה ביקורתית, לשיקול דעת ולקבלת אחריות. יכולות אלה יהיו חיוניות במציאות שבה הבינה המלאכותית עתידה למלא תפקיד מרכזי.
מן החזון המערכתי הזה נגזרת גם תפיסה רחבה יותר של תפקיד בית הספר. תפקידו אינו רק להכשיר תלמידים להשתלבות בשוק העבודה, למיין אותם למסלולי המשך או לקבוע מי יפנה לאקדמיה ולאיזה מקצוע. בית הספר בהחלט נדרש להכין תלמידים לעולם שבו יצטרכו לעבוד, להתפרנס, להשתלב ולהשפיע, אך ייעודו רחב הרבה יותר: לחנך בני אדם, לטפח אזרחות פעילה ומעורבת, ולפתח חשיבה, אחריות, שפה, תרבות, סקרנות, זהות, שיפוט מוסרי ויכולת לחיות ולפעול לצד אחרים בתוך חברה מורכבת.

מטפורת "מפעל הקרח" מסייעת לחדד את ההבחנה הזו. עם כניסת המקרר הביתי לא נעלם הצורך בקירור, אלא נעלם הצורך באמצעי הישן. כך גם בעידן הבינה המלאכותית: לא נעלם הצורך בלמידה, בהוראה ובחינוך, אך בית ספר שימשיך לראות עצמו כמקום שבו "מחלקים ידע" עלול לגלות שהעולם כבר עושה זאת בדרכים מהירות, נגישות וטובות יותר.
הרלוונטיות של בית הספר תישען אפוא על יכולתו להציע את מה שהטכנולוגיה לבדה אינה יכולה להבטיח: מפגש אנושי, שייכות, התנסות חברתית, שיח ערכי ופיתוח היכולת לחשוב, לשאול, לבדוק, ליצור ולקבל החלטות אחראיות. דווקא ככל שהידע נעשה זמין יותר, כך גובר הצורך בבית ספר שיודע להעניק לו משמעות ובמורות היודעות להפוך מידע להבנה, למפגש, לאחריות ולפעולה אנושית. בית הספר לא ישמור על הרלוונטיות שלו בזכות הידע שהוא מחזיק, אלא בזכות בני האדם שהוא מסייע לעצב.