נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
תארו לעצמכן.ם איזו הפתעה מדהימה זו לעבור על רשימת הצעירים המבטיחים בפורבס – "30 under 30" – ולגלות ששלושה מהם היו תלמידיי.
מלבדם, אני גאה בכל כך הרבה תלמידים שלי שהפכו לטייסים, לרופאים ולאנשים מובילים שתורמים תרומה משמעותית לחברה הישראלית.
לכן הפעם חשבתי להפנות את הזרקור דווקא אליהם ולהבין מה הופך תלמיד.ה עם פוטנציאל לסיפור הצלחה. מה הם הכי זוכרים מימי בית הספר, ואיזה מסר היו רוצים להעביר לתלמידים ולמורים של היום?
אביב שמני הוא יזם טכנולוגיה ישראלי ומנכ"ל חברת הסטארט-אפ Limy.AI. הוא לוחם לשעבר ביחידת מגלן והוקפץ ב-7 באוקטובר 2023 להילחם ביישובי העוטף. בהמשך נפצע פעמיים במהלך הלחימה ברצועת עזה, אך חזר להילחם לאחר שהשתחרר מבית החולים. את הרעיון למיזם הטכנולוגי שלו הגה בזמן שירות מילואים בבית נטוש בלבנון יחד עם שותפו עידו זברסקי. בינואר 2026 פורסם כי החברה גייסה כ-10 מיליון דולר, מה שבין היתר תרם לכניסתו לרשימת הצעירים המבטיחים של פורבס.
איזה תלמיד היית?
"בבית הספר לא תמיד הייתי התלמיד שיושב בשקט, מקבל את הציון הכי גבוה ופועל בדיוק לפי הכללים. הייתי מאוד סקרן, תחרותי ועקשן, ולא תמיד ידעתי לנתב את זה למקומות הנכונים. כבר אז היה לי קשה לקבל דברים רק מפני ש'ככה עושים'. רציתי להבין למה, לחפש דרך אחרת ולפעמים גם להתווכח. היום התכונות האלה עוזרות לי מאוד כיזם, אבל בתקופת בית הספר הן לא תמיד נראו כמו יתרון."
מה מתקופת בית הספר מלווה אותך עד היום?
"מה שלקחתי איתי מהמורה איליה והשעות המאוחרות במעבדת פיזיקה הוא שאנשים בדרך כלל גדלים בהתאם לרמת האמון והציפייה שמעניקים להם. גם היום, כשאני מנהל אנשים, אני משתדל לא להסתכל רק על מי שהם ברגע מסוים, אלא גם על מי שהם יכולים להפוך להיות."
איזה מסר היית רוצה להעביר למורים?
"יש לכם כוח עצום, הרבה מעבר להעברת חומר. משפט אחד של מורה יכול להישאר עם תלמיד במשך שנים, לטוב ולרע. לפעמים תלמיד שלא נראה מרוכז, ממושמע או מצטיין הוא דווקא תלמיד שמחפש שמישהו יראה אותו ויאתגר אותו בדרך אחרת.
"אל תוותרו על התלמידים המורכבים. לא פעם, דווקא בהם נמצאים הסקרנות, העקשנות והאנרגיה שיוכלו בעתיד להפוך למשהו גדול."
כרופאה הלוחמת הראשונה בסיירת צנחנים, ובהמשך גם במגלן וביחידת קומנדו מובחרת, סרן ד"ר ש' פעלה בחזית הלחימה של מלחמת ״חרבות ברזל״. אחד הרגעים שנחרטו בה במיוחד התרחש במהלך אירוע רב נפגעים בעזה. בתוך הכאוס, כשהיא מכוסה בדם ומנסה לקבל החלטות בזמן אמת, טיפלה בכמה לוחמים במקביל – בהם גם לוחם עם פגיעה קשה במיוחד, ללא פרטים מזהים. רק יממה מאוחר יותר הבינה שמדובר באח של חברה קרובה. כשהגיעה לבקר אותו בבית החולים, הוא כבר היה מורדם ומונשם במצב אנוש. כמה שבועות לאחר מכן, הגיע לביתה זר פרחים עם פתק קצר: ״תודה שהצלת את החיים שלי״. שנה אחר כך, אותו לוחם כבר רקד בחתונתה.
איזו תלמידה היית?
"הייתי תלמידה שהציבה לעצמה מטרות גבוהות, ניגשתי לפסיכומטרי תוך כדי למידה בתיכון. למדתי שהצלחה לא נבנית מרגע אחד גדול, אלא מהמון צעדים קטנים של התמדה, גם כשלא תמיד מצליחים. כבר אז הבנתי שכדי להגיע למקומות שרוצים, צריך להיות מוכנים לעבוד קשה, לוותר לפעמים על הנוחות ולא להרים ידיים כשקשה.
"בתחילת התיכון הלימודים היו נראים כאתגר בלתי אפשרי (5 יח"ל בפיזיקה, כימיה, מתמטיקה ואנגלית), אבל לאט לאט למדתי שאין סיבה להילחץ מדברים שנראים מורכבים, שצריך פשוט למצוא את המורים הנכונים שינחו אותך בדרך."
איזה מסר היית רוצה להעביר לתלמידים?
"אל תפחדו לחלום בגדול, אבל גם אל תפחדו מהדרך. יהיו רגעים של קושי, אכזבה ואפילו כישלון – וזה בסדר. דווקא הרגעים האלה מעצבים את מי שתהיו בעתיד. תשמרו על סקרנות, על ערכים ועל אנושיות, כי אלה הדברים שילוו אתכם הרבה אחרי שתסיימו את בית הספר.
״ולנערות צעירות שחולמות להגיע לתפקידים דומים, תדעו שהכול אפשרי. אם הייתי מסתכלת כל הזמן על כל הסיבות למה לא, כנראה לא הייתי מגיעה לאף אחד מהמקומות שהגעתי אליהם. כיום עוד רופאות, עוד פרמדיקיות ועוד נשים נכנסות לתפקידי לחימה שבעבר נחשבו מחוץ לתחום."
מה תרצי לומר למורים שקוראים את דברייך?
"תודה. לפעמים אתם לא יודעים עד כמה מילה טובה, אמונה בתלמיד או שיחה קצרה במסדרון נשארות אתו לשנים. לא כל ההשפעה שלכם נמדדת בציונים – לעיתים היא מתגלה רק הרבה שנים אחר כך, כשהתלמידים שלכם הופכים לאנשים שמובילים, מטפלים, משרתים ותורמים לחברה."
ד"ר אור פטשניק היא מרצה בכירה בבית הספר למדעי המחשב ולבינה מלאכותית באוניברסיטת תל אביב שזכתה בפרסים ובמלגות הצטיינות לאורך הקריירה האקדמית שלה.
כשאנשים רואים היום את ההצלחה שלך, הם רואים בעיקר את התוצאה. מה הם לא יודעים עלייך?
"מה שלא תמיד רואים מאחורי ההצלחה הוא שהדרך אליה התחילה כבר בשנות בית הספר, וכללה הרבה מאוד השקעה והתמדה לאורך זמן. בכיתות ח׳-י׳ השתתפתי בתוכנית של אוניברסיטת בר-אילן, שבמסגרתה למדתי מתמטיקה וניגשתי לבגרות במתמטיקה בשלב מוקדם. בהמשך, בכיתות י״א-י״ב, כבר למדתי באוניברסיטה במקביל ללימודים בבית הספר.
"השילוב בין כל המסגרות האלה דרש ממני להשקיע שעות רבות, להתמודד עם עומס, ולוותר לא פעם על זמן פנוי ועל פעילויות אחרות. באותה תקופה לא תמיד ידעתי לאן בדיוק הדרך הזו תוביל, אבל היה לי ברור שאני נהנית ללמוד, להתקדם ולאתגר את עצמי. היום אני מבינה שההרגלים שפיתחתי אז כמו משמעת עצמית, סקרנות ונכונות להשקיע לאורך זמן, הם חלק משמעותי מאוד מהדרך שהובילה אותי למקום שבו אני נמצאת היום."
מהו הזיכרון המשמעותי ביותר שלך מתקופת הלימודים?
"איליה המורה שלי לפיזיקה נתן לי פעם או פעמיים להעביר את השיעור במקומו ולנהל את הכיתה. זה היה דבר חריג מאוד עבור תלמידת תיכון, והעובדה שהוא סמך עליי נתנה לי תחושה של אחריות, עצמאות ומסוגלות. בדיעבד, אני חושבת שההתנסות הזו עזרה לי להבין שאני יכולה לא רק ללמוד ולהצליח בעצמי, אלא גם להוביל, להסביר לאחרים ולקחת אחריות על קבוצה. אלה דברים שמלווים אותי עד היום כחוקרת, כמרצה וכמי שמנהלת קבוצת מחקר."
איזה מסר היית רוצה להעביר לתלמידים?
"תלמידים כיום נמצאים בתקופה מיוחדת, שיש בה יותר זמן והזדמנויות מכפי שלפעמים נדמה. כדאי לנצל אותה לא רק כדי להצליח במבחנים, אלא גם כדי לפתח את עצמכם, להתנסות בדברים חדשים ולהעמיק בתחומים שמסקרנים ומעניינים אתכם. נסו למצוא מה באמת מושך אתכם וללמוד עליו גם מעבר למה שנדרש במסגרת הלימודים. סקרנות ורצון להבין לעומק יכולים לקחת אתכם רחוק."
מה היית רוצה לומר למורים שקוראים את דברייך?
"לא לפחד לאתגר את התלמידים ולהציב להם רף גבוה, משום שציפיות גבוהות ואמון ביכולת שלהם יכולים למשוך אותם למעלה. חשוב גם לעודד תלמידים להעז, לקבל החלטות שאינן תמיד שגרתיות ולבחור במסלולים שיכולים לקדם אותם, גם אם הם אינם בדיוק 'לפי הספר'. ובעיניי, הדבר החשוב ביותר שמורה יכול להעניק לתלמידיו הוא לא רק ידע, אלא סקרנות, ביטחון ורצון להמשיך ללמוד ולהעמיק גם מחוץ לכיתה."
הטייס א' קיבל הצטיינות כנף ביוני 2026.
איזה זיכרון מתקופת בית הספר שמלווה אותך עד היום?
"בתחילת כיתה י"א נכשלתי בכמה בחנים במתמטיקה, פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי למצב של לימוד בתחילת שנה ופתחתי פער בחומר שכבר לא הצלחתי לגשר עליו. המורה פנתה להוריי והם עזרו לי להשלים את הפער. בסופו של דבר קיבלתי ציונים טובים מאוד בסוף אותה שנה. מה שלמדתי מזה הוא שגם אם נכשלים במעלה הדרך, תמיד אפשר להתאושש ולהגיע להצלחה גדולה, בכל תחום בחיים."
מה למדת בבית הספר ומשרת אותך עד היום?
"פיזיקה ללא ספק. צורת החשיבה שלומדים בשיעורי הפיזיקה בפתרון בעיות ולמידה איך ולמה דברים מתרחשים כמו שהם בעולם עוזרת לי עד היום בניתוח והבנת סיטואציות ובפתרון בעיות בצורה יצירתית."
פרופ' יעל רנרט-יובל היא מומחית ברפואת עור ורופאת עור ילדים בכירה בבית החולים שניידר.
מה למדת בבית הספר ומשרת אותך עד היום?
"אני זוכרת מהתיכון את התחושה של לנסות לפתור תרגיל או שאלה שאני לא מבינה עד הסוף, ואת הניסיונות החוזרים והנשנים לגשת ולחזור אליהם בצורות שונות שוב ושוב, לפעמים אחרי שהמשכתי לענות על שאלות אחרות.
"אני חושבת שאלה בדיוק היסודות של הצלחה בחיים בכל תחום שהוא – ההתמדה במציאת פתרון, הצורך ביצירתיות, בשימוש בכל הכלים שיש ברשותי, ובעיקר לנסות לא להילחץ אלא להמשיך למרות הקושי. היכולת להתמיד ולא להיבהל מהאתגר או מכישלון היא דרך חיים חשובה מאוד, ותמיד משרתת את המטרה, לא משנה מה היא."
מהו הזיכרון המשמעותי ביותר שלך מתקופת הלימודים?
"אני זוכרת רגע מאוד משמעותי בלימודי פיזיקה, כאשר ממש התחלתי אותם בכיתה י׳. היה מבחן קצר אך קשה, והרגשתי שאני לא מצליחה בו, אף שניסיתי כמיטב יכולתי. אחרי שהמבחן נבדק, קרא לי המורה לחדרו, ואמר לי שהוא לא ישתף אותי איזה ציון קיבלתי והוא לא יחזיר לי את המבחן, כי המבחן הזה לא משקף אותי ואת היכולות שלי.
"מבחינתי המסר היה שהוא מאמין בי, ושהוא יודע שאני יכולה יותר מזה – ולכן לא רוצה שאאבד מוטיבציה ואמונה בעצמי. אין לי ספק שזה היה רגע חשוב מאוד עבורי – הבנתי שהדרך היא ארוכה ומורכבת מכישלונות לא פחות מאשר מהצלחות, ושגם אם לא הצלחתי עכשיו, זה ממש לא משקף את מה שאני יכולה לעשות בהמשך."
איזה מסר היית רוצה להעביר לתלמידים ולמורים של היום?
"לתלמידים חשוב לי להעביר את המסר שכישלון הוא חלק בלתי נפרד מהדרך להצלחה, ושהתמדה ועבודה קשה חשובות לא פחות – ואולי אפילו יותר – מכישרון. דווקא מתוך הקשיים, ומהמקומות שבהם לא הצלחתי מיד, צמחתי הכי הרבה ולמדתי את השיעורים המשמעותיים ביותר. אין אדם שלא נכשל. ההבדל טמון ביכולת לא להתייאש, להמשיך להתמיד, ולקום לנסות שוב – הפעם טוב יותר.
"למורים הייתי מעבירה בדיוק את אותו המסר: התמדה, אמונה ועידוד, גם ברגעים שבהם קשה ומאתגר, יכולים לעשות את כל ההבדל."
פרופ' עומר טרביצקי הוא רופא עיניים בכיר ומנתח, משמש כסגן מנהל המחלקה ומנהל מרכז המקולה באיכילוב, ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב.
מה הדבר החשוב ביותר שלמדת בבית הספר?
"למדתי פיזיקה ומחשבים, ומה שלקחתי משם היה הרבה יותר גדול מהמקצוע עצמו. בפיזיקה למדתי איך לחשוב, איך לעשות סדר בראש, איך לפרק בעיה מורכבת ולהרכיב אותה מחדש. אלה כלים שליוו אותי אחר כך לבית הספר לרפואה, להתמחות, להרצאות בכנסים בינלאומיים, ועד לקבלת הפרופסורה ולהובלת צוות המחקר שלי היום.
"אני גם זוכר שהפעם הראשונה שעמדתי מול קהל הייתה דווקא בכיתת הפיזיקה, כשהיינו צריכים להציג 'אירוע מחדשות השבוע'. לכאורה אין שום קשר בין פיזיקה לחדשות, אבל זו בדיוק הייתה הנקודה: ללמוד לעמוד מול אנשים, להסביר רעיון ולהעביר מסר. אלה מיומנויות שלא כל תלמיד תיכון זוכה לרכוש, ואנחנו כבר אז נדחפנו קדימה."
מהו הזיכרון המשמעותי ביותר שיש לך מתקופת הלימודים?
"בתחילת כיתה י"א הייתי תלמיד תיכון די רגיל. כמו כולם ניסיתי לשרוד את גיל ההתבגרות, אבל גם הייתי קצת חנון והציונים היו חשובים לי. בשלב מסוים החלטתי שאני עוזב את מגמת הפיזיקה. זו הייתה מגמה עם הרבה יוקרה, אבל גם עם הרבה דרישות: אין איחורים, אין להגיע בלי שיעורי בית, עומדים כשהמורה נכנס. קיבלת הרבה, אבל גם נדרשת לתת הרבה.
"חשבתי שהגיע הזמן להוריד קצת את הרגל מהגז. הייתי תלמיד של מאיות ואמרתי לעצמי: 'למה אני צריך את כל זה?' ניגשתי למנהלת וביקשתי לעבור למגמה אחרת. היא לא התנגדה, אבל ביקשה שלפני ההחלטה הסופית אשב לשיחה עם המורה איליה.
"איליה, כמעט שני מטר גובה, עומד מול תלמיד תיכון נמוך יחסית בכיתה י"א. אלה לא היו יחסי כוחות הוגנים במיוחד. אבל הסכמתי. אני זוכר שנכנסתי לחדר שלו. החדר של איליה בכלל לא היה עם שאר חדרי המורים. לפיזיקה הייתה ממלכה משלה בתוך בית הספר. התיישבתי, והוא הכין לי תה. ואז שאל אותי בחיוך: "אז מה, אני מפחיד אותך?" ישבנו כמעט שעה. דיברנו על החיים. עליי. על העתיד. פיזיקה עלתה רק בסוף השיחה.
"בסופו של דבר נשארתי במגמה.
"אני באמת חושב שזה היה רגע ששינה את החיים שלי. לא בגלל הפיזיקה עצמה, אלא בגלל מה שלמדתי ממנו על אנשים. באותו רגע אתה לא מבין את העוצמה של הסיטואציה. רק שנים אחר כך אתה מבין שלפעמים מחווה קטנה ממישהו שאכפת לו ממך יכולה לשנות מסלול של חיים שלמים."
איזה מסר היית רוצה להעביר לתלמידים?
"תזכרו שבית ספר הוא לא רק מקום שמקבלים בו ציונים. הוא מקום שאפשר ליהנות בו מלמידה. ללמוד זה דבר מסקרן, מספק ומתגמל. גם אם לפעמים נדמה לכם שרק מקשים עליכם, יום אחד תבינו כמה מהדברים האלה ילוו אתכם הרבה אחרי שתסיימו את הלימודים."
מה היית רוצה לומר למורים שקוראים את דבריך?
"אל תזלזלו בכוח של מעשים קטנים. לפעמים שיחה אחת, שעה אחת, או מחווה אחת, נשארות עם תלמיד לכל החיים. אתם הרבה יותר משמעותיים ממה שנדמה לכם, והעבודה שלכם היא אולי החשובה מכולן."
מורות ומורים, צרו קשר עם תלמידי העבר שלכן.ם ואולי תזכו בתובנות מרגשות!
