לאחרונה שאלה כאן הדס רפפורט שאלה טובה: אם גדלנו כולנו על המסר ש"בנות יכולות הכול", למה הן עדיין לא בוחרות הכול? למה הן מיעוט במסלול ההייטק?
אני מבקשת לתת פה מענה חלקי, מתוך התבוננות ארוכת שנים, גם כיועצת בשטח וגם מתוך מחקר הדוקטורט שלי על בחירה, התמדה ונשירה של תלמידות במסלול ההייטק. התשובה שלי מסיטה לרגע את המבט מהתלמידה כפרט, ומפנה אותו אלינו, הצוות החינוכי שמלווה אותה: חלקנו בעיצוב הפער המגדרי גדול הרבה יותר ממה שידוע לנו.

אקח אתכן.ם לרגע אחד מיום ייעוץ לקראת בחירת מגמות. רכזת השכבה פונה לתלמיד שהישגיו אינם עומדים בדרישות מגמת הפיזיקה, ומעודדת אותו לבחור בה: "אני יודעת שאתה אוהב פיזיקה." באותו יום ממש, תלמידה חזקה מכיתת המצוינות אומרת שפיזיקה מעניינת אותה אבל היא פחות טובה בה, והמנהלת מאשרת לה את ההימנעות: "כימיה תתאים לך ממש."
הרכזת והמנהלת משוכנעות, ובצדק מבחינתן, שהן מלוות כל תלמיד וכל תלמידה לפי היכולות והרצונות שלהם. ישבתי שם וזה צרם לי. ההטיה הזו חזרה על עצמה שוב ושוב.
זו נקודת מבט שלא תמיד נעים לשמוע. הבעיה אינה בבת שפורשת ואומרת "הציונים שלי לא מספיק טובים". הבעיה מתחילה הרבה קודם, בשפה ובמסרים שבהם ליווינו אותה, בלי לשים לב.
כדי להבין את שיחת הייעוץ הזו, צריך לשאול שאלה לא פשוטה: מאיפה הגיע החשש?
במחקר בחנתי את תהליך בחירת המגמות בבתי ספר, וראיתי שהמורות שהציגו את המגמות בכיתות הן לרוב מחנכות ומורות לתחומים הומניים. כשהציגו את מגמות ההייטק, רבות הקרינו בלי לדעת שמדובר במגמות קשות, משעממות ומתאימות ל"גאונים".
אני מניחה שזה לא מקרי. רבות מהן בחרו בעצמן, בצעירותן, במסלול הומני והתרחקו מן המדעים המדויקים, וכשהן מכוונות עכשיו נערה צעירה הן משכפלות בלי משים את אותם חששות שהרחיקו אותן בזמנן.
במילים אחרות, החשש לא נולד אצל התלמידה. הוא מגיע אליה, מאיתנו. ואני מתחילה מעצמי. גדלתי כמי שפוחדת ממתמטיקה, רחוקה שנות אור מכל תחום ריאלי, ואת הקריירה שלי עשיתי באפיקים ההומניים שבהם הצטיינתי מילדות. רק דרך העבודה והמחקר הבנתי שהחשש הזה לא נשאר אצלי, ושאני צריכה לעשות איתו משהו פעיל, מול תלמידות ומול הבנות שלי. אין כאן האשמה. יש כאן הזמנה, במיוחד למי מאיתנו שהגיעו מהתחומים ההומניים: אולי זה קורה גם לכן?
החששות והסטריאוטיפים המופנמים שלנו מוקרנים החוצה. חלק מאיתנו מנסה "להגן" על הבנות מפני תחום שנתפס קשה ומאיים. אצל אחרות ואחרים זה לא החשש אלא אותה אמונה שקטה ש"פיזיקה זה לגאונים", ושגאוני פיזיקה הם בנים. שני אלה נפגשים באותו מקום ומתבטאים באותם ערוצים: בשיח בכיתה, באופן שבו המגמות מוצגות, ובייעוץ האישי. כך נראה עיוורון מגדרי בפועל: הטיה שקופה ולא מודעת.
התוצאה היא מעגל הדהוד. החשש של המורה והחשש של התלמידה מזינים זה את זה. המורה מכוונת בעדינות למסלול "בטוח", התלמידה קוראת את המסר, מסיקה שזה "לא בשבילה", והמסקנה הזו חוזרת ומאשרת למורה שאכן, זה לא מה שמעניין בנות. וכך, שיחה אחת שנאמרה מתוך אכפתיות, מצטרפת לאלפי ניסוחים קטנים אחרים שמציירים לנערה את המפה שלפיה היא תבחר.

המנגנון השני מסביר למה הראשון פועל בעוצמה שונה בבתי ספר שונים, ובכיוון שנוגד את האינטואיציה. הפער הגדול ביותר בין בנים לבנות שבוחרים בפיזיקה ובמדעי המחשב אינו נמצא בסביבות המוחלשות, אלא ביישובים החזקים והמבוססים, והוא מצטמצם ככל שהמדד החברתי-כלכלי נמוך יותר. הדפוס הזה מתועד בספרות כבר שנים, בהשוואות בין מדינות. מה שמצאתי במחקר הוא שהוא פועל גם ברזולוציה קטנה בהרבה, בין בתי ספר שכולם באותה מערכת חינוך.
בסביבות אמידות, שבהן מקדשים את הבחירה החופשית ואת ההגשמה העצמית, יש לגיטימציה רבה לבנות "ללכת עם הלב". אבל דווקא משום כך הסטריאוטיפים המגדריים מקבלים משקל רב יותר, כי אין כוח שמאזן אותם. בבתי ספר שמוכוונים למוביליות חברתית, שבהם הצוות חש שהוא חייב לתת לבנות כלי להתקדם איתו, השיקול התועלתני גובר.
אני משערת שבבתי הספר החזקים, כשההצלחה נראית מובטחת ממילא, אין דחף שירסן לא רק את הסטריאוטיפים אלא גם את החשש המגונן, ולכן הוא פועל בלי הפרעה. כך יוצא שדווקא הסביבה הבטוחה ביותר בשוויון שלה, היא זו שבה חופש הבחירה של הבנות מצטמצם.
למנגנון הזה קראתי במחקר "פרדוקס ההעצמה": ככל שנשתכנע יותר שהתלמידות שלנו מועצמות וחופשיות לבחור לפי טעמן האישי, כך נפסיק לבדוק מה בעצם מעצב את הטעם הזה, והאחריות עוברת בשקט מן המערכת אל הנערה. אם היא מועצמת וחופשית, ובכל זאת אינה בוחרת בפיזיקה, אז זו כבר הבחירה שלה.
העיוורון הזה מאפשר למנגנון הראשון לפעול בלי הפרעה, כי לא נחפש הטיה במקום שנראה לנו נקי ממנה. וכשהיא פורשת ואומרת שהציונים אינם מספיק טובים, היא אינה מתארת חוסר יכולת. היא משקפת לנו את המפה שציירנו עבורה, והפסקנו לראות.

אותה מערכת שמשעתקת את הפער היא גם זו שיכולה לצמצם אותו. זה לא דורש מהפכה. הנה כמה כיוונים שעולים ישירות מן המחקר:
אין כאן גזרת גורל. שני המנגנונים שתיארתי, החשש שעובר מדור לדור והעיוורון שמאפשר לו לפעול, שניהם שלנו, ולכן שניהם בשליטתנו. אם הבחירה מושפעת כל כך מההקשר, הרי שהקשר אחר, כזה שמתבונן בעצמו, שואל ומאמין, יכול לייצר בחירה אחרת. הצעד הראשון אינו לתקן את הבנות. הוא להקשיב לחשש שאנחנו עצמנו מעבירות.ים הלאה, ולהחליט להפסיק.