נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
שירה מתלבטת. המורה למתמטיקה שאלה שאלה והיא חושבת שהיא יודעת את התשובה. בעצם היא לא בטוחה. סיכוי סביר שהיא צודקת. היא עברה פעמיים על כל השלבים בדרך לתשובה שלה וזה נראה לה נכון. אבל מה אם לא? מה אם תגיד תשובה לא נכונה לפני כל הכיתה? אריאל בטח יגיד איזה משהו מחוכם, אפילו עוקצני, והמורה, בלי לומר מילה, ישר תעבור לאיתי, שכמו תמיד, יגיד את התשובה הנכונה. אז שירה בוחרת לא לומר. עדיף שלא.
איתי אומר תשובה לא נכונה והמורה מחמיאה לו על הדרך ומסבירה בעצמה את התשובה הנכונה, אותה תשובה שרשומה אצל שירה. שירה יודעת את החומר מצוין. היא טובה בזה. היא אפילו התקבלה לתוכנית אודיסיאה בשנה שעברה. אבל בסופו של דבר החליטה לא ללכת. מה היא צריכה שכולם יקראו לה חנונית? שלא יהיו לה חיים, ולא חברות וגם לא חברים? שבכל פעם שאריאל יראה אותה הוא יזרוק לה הערה כי בעצם הוא קצת מקנא וקצת מפחד ממישהי יותר חכמה ממנו? אז שירה החליטה לא ללכת. במקום זה לקחה משמרות מלצרות בבורגרס בר.
כאשר מתבוננים בשירה, נראה שהיא חוששת כל הזמן שהיא לא מספיק טובה, ולכן פעמים רבות בוחרת להימנע. אבל גם במקומות שהיא טובה הרבה יותר מאחרים היא בוחרת להימנע, כדי לא לבלוט בכך שהיא טובה.
נראה סותר? מתברר ששני הקצוות האלה חיים בכפיפה אחת אצל תלמידות רבות.
"פרפקציוניזם" היא אולי מילה שחוקה אבל עדיין מאפיינת הרבה מאוד תלמידות במגמות מדעיות טכנולוגיות, שמרגישות כל הזמן שהן לא מספיק טובות, ולכן פעמים רבות נמנעות: נמנעות מלפתוח את הפה בכיתה, נמנעות מלשבת קדימה, ולפעמים אפילו נמנעות לבחור במגמה שנחשבת קשה, או להישאר בה. התחושה שהן לא מספיק טובות מלווה אותן לאורך כל הדרך.
במקביל, הן משתדלות להצניע את יכולותיהן, לא לבלוט מדי, לא להראות שהן טובות הרבה יותר מאחרים. הן בוחרות להיות "טובות דיין" – מעדיפות להיראות טובות ולא מצטיינות. חשוב יותר להראות שהן נחמדות, שהן מעודכנות, שיש להן חיים ויש להן חברות. להראות שהן חכמות? פחות.
למה זה קורה? אף שזה נראה סותר, הכול נובע מתפיסות חברתיות שהבנות נחשפו אליהן מגיל צעיר ועם השנים הפנימו אותן. ילדות שומעות מגיל צעיר שתחומים ריאליים מתאימים יותר לבנים ובאופן כללי, שבנות אמורות להיות יותר חברותיות, יותר ורבליות, ואילו בנים יותר אנשים של קוד ומשוואות, ויותר חכמים.
והבנות? מפנימות ומיישמות.
פעמים רבות גם אנחנו חוטאים בכך, במסרים סמויים. אנחנו מעודדים את הבנים שלנו להתאמץ ולא לחשוש, ואת התלמידות, לעומת זאת, להיזהר וללכת על בטוח, להתמקד במה שהן טובות בו, כמו הדרכה בתנועת הנוער או מחול. בלי לשים לב, גם אנחנו, שסבורים שתלמידות לא פחות טובות מתלמידים, מעבירים מסרים מעין אלה.
בכל פעם שתלמידה בוחרת להימנע, מעדיפה לא לבלוט, ואנחנו מאפשרים לה, כי זאת "הבחירה שלה", אנחנו מחזקים את המסרים שהיא מקבלת מגיל צעיר, ומעודדים אותה להמשיך להיות שקטה, זהירה ולהישאר במקום.
אנחנו צריכים לחנך את הבנות שלנו להיות יותר אמיצות ופחות מושלמות כפי שאומרת רשמה סאוג'ני בסרטון הטד המצוין שלה.
הצטיינות דורשת תעוזה, אומץ לנסות שוב ושוב, ואת החוסן להתמודד עם ציונים לא מושלמים. כדי למצות את פוטנציאל ההצטיינות של התלמידות חשוב לעודד אותן להעז, ללמד אותן להתמודד עם טעויות וכישלונות, ליפול ולקום, לרצות ללמוד תחומים חדשים, לצלוח אתגרים.
אנחנו, אנשי החינוך, צריכות וצריכים לעודד אותן להעז, גם במחיר של טעויות וכישלונות, וללמד אותן כיצד להתמודד עם הנפילות האלה – ובעיקר, איך לקום מהן.
הדרך למצוינות רצופה בניסיונות לא מוצלחים, בנפילות, בטעויות, ומי שלא מעזה לא תוכל להגיע לשם.
כאשר אנחנו מאפשרים לבנות שלנו לבחור מגמה, והן בוחרות שלא, אנחנו סבורים שזו בחירה שלהן, שאין טעם להתערב. אבל כדאי לזכור שהבנות מקבלות לאורך כל הדרך הרבה מאוד מסרים סמויים שמסבירים להן למה לא, וכדי לאזן, צריך להזכיר להן כמה הן טובות ומוצלחות, למה זה בדיוק בשבילן, וכמה הן יכולות לפרוח בתחומים האלה, ובמקביל, גם לעשות דברים משמעותיים לטובת המדינה והעולם כולו.
