נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
במסגרת שבוע המצוינות הישראלית, הגעתי לסדנת הכתיבה של מגזין 'הגיע זמן חינוך' בבית אריאלה בתל אביב. בין כוס קפה להרצאה, ניגשה אליי אחת המורות המשתתפות, חייכה ושאלה בטון חצי ספקני וחצי מתפעל: "אתה המורה מהרשת שאוהב ללמד עם מסכים, נכון?"
לא הספקתי להנהן והיא מיד הוסיפה: "אני עוקבת אחריך ולא מבינה מתי יש לך זמן לכל זה? איך אתה מצליח לתמרן בין הלחצים, ההורים ואיך אתה בכלל מספיק את כל החומר?"
החיוך שלה הסתיר את המציאות של כולנו: אנחנו מוצפים במשימות, במטלות וביעדים. אין לנו מספיק זמן, הכשרה או ציוד, ולפעמים נדמה שלא משנה כמה נשקיע – תמיד יהיה מי שידרוש יותר. בתוך העומס הזה, עולה תמיד השאלה: מה ללמד קודם? ידע, כלים, מיומנויות או ערכים?
אחרי שנים של עבודה בסביבה אינטנסיבית כצלם בתוכניות טלוויזיה מובילות, לצד העיסוק שלי כמורה שמגיש לבגרות, מנחה השתלמויות מורים ומוביל אוריינות דיגיטלית, גיבשתי לעצמי שלושה עקרונות ברזל ששומרים עליי משחיקה. העקרונות האלה גם עוזרים לי בשיעור להפוך את המסך למקפצה ומאפשרים לי להוביל את השיעור בצורה מוצלחת.
אני מתחיל בתיאום ציפיות ברור: אני נוהג לומר לתלמידים שלי שזה לא שיעור רגיל, אלא קורס, ולכן אני לא מורה – אלא מנחה. הסמנטיקה כאן היא קריטית; המילה "קורס" משנה את יחסי הכוחות ורותמת את התלמידים לפעול באופן פעיל ועצמאי, בעוד שהמושג "מנחה" מסמן להם שאני כאן כדי לכוון ולהנחות, לא כדי "להאכיל אותם בכפית".
אני מלווה את התלמידים במסע בין המסכים, אבל מבהיר להם שהאחריות היא עליהם. יש להם את האופציה לבחור להתקדם איתי במסע, או לקחת אחריות על הלמידה שלהם ולהישאר במקום. כשהם רואים שחברים שלהם מתקדמים, יוצרים ומגלים עולמות, אלו שבחרו להתעסק במסכים אחרים מבינים שהם נשארו מאחור.
בשיעורים שלי, אני לרוב מאפשר לתלמידים לבחור: ללמוד בעזרת המחשב או בעזרת הסמארטפון. אומנם ישנם שיעורים שדורשים מיומנות ספציפית ואז אני מדייק את ההנחיה שלי, אך לרוב אני מעניק להם את חופש הבחירה. מבחינתי, לבחור פירושו לקחת אחריות. לאורך השיעורים התלמידים מפנימים ורוצים להתקדם באופן עצמאי.
היום המסך שלי בכיתה מתחרה בטיקטוק וב"בראול סטארס". פעם זה היה יוטיוב ו"אנגרי בירדס". זכרו שטרנדים מתחלפים, אבל העיקרון נשאר, לכן חשוב להכיר ולהטמיע אותו בשיעורים שלנו.
הכלי שנבחר חייב להיות "מגניב". בין אם זה משחק, סמארטפון או אפליקציית עריכה. המטרה היא ליצור משיכה שתגרום לתלמידים לרצות להיות בשיעור ומסונכרנים עם ההנחיה שלי, ושבסופו של דבר הם לא ירצו "לפספס" את מה שאני אומר (כי אני מנחה ויכול להוביל אותם להצלחה).
כשהשיעור אטרקטיבי, התלמיד לא "בורח" למסכים אחרים – הוא מנסה את מה שקורה כאן ועכשיו. חשוב להבין: אני לא מחפש איך "לבדר" את התלמידים בשיעור, אלא אני פועל מתוך הבנה שיש לי מתחרים על הקשב שלהם. זו עובדה, ולכן אני חייב להגיע לשיעור מוכן.
כדי שהלמידה תהיה משמעותית, עליה להפוך לחוויה אקטיבית. השאיפה שלי היא להוציא את התלמידים מעמדת הצופה הפסיבי במסכים ולהפוך אותם ליוצרים באמצעות המסכים.
אני נוהג לתכנן את השיעור מהסוף להתחלה: אני שואל את עצמי מהו התוצר הדיגיטלי או הערך המוסף שהתלמידים יזכרו בסוף השיעור, ומהי אותה "צידה לדרך" שהם יקחו איתם הביתה – למשל ידע חשוב, ערך משמעותי או מיומנות שימושית.
ברגע שהתלמיד הופך ליצרן תוכן בעזרת המסכים או טכנולוגיה אחרת, הלמידה משנה פנים: מהקשבה פסיבית לתהליך מלא הנאה, יצירה ואחריות. בסופו של דבר, כולנו זוכרים הכי טוב את מה שעשינו, מה שגילינו ומה שהרגשנו.
כל תוכן חייב להיות מותאם קהל. גם כשמלמדים מתמטיקה, תנ"ך או אפילו מחול, צריך לחפש את הקישור לדילמות העכשוויות בחיי התלמידים. אם הם לא יבינו איך "החומר הלימודי" קשור אליהם ולעולמם – המסך יהפוך למסך לבן.
המצוינות כאן היא לא בטכנולוגיה עצמה, אלא ביכולת שלנו להפוך את התוכן הבוקע מהמסך לעוגן רלוונטי במציאות של התלמידים שלנו.
אנחנו כבר לא מורים שנדרשים "לבנות גשר" בין עולמות התוכן אל ראשי התלמידים. אנחנו אדריכלים, עורכי תוכן, מהנדסי תודעה ופסיכולוגים שמלווים את התלמידים שלנו במסע משותף עם תחנות ביניים באורך של 45 דקות.
המטרה שלנו היא שהתלמידים יתקדמו מתחנה לתחנה עם רגישות לסיטואציות, מודעות למחשבות, יכולות לנסח שאלות וידע על סמך בחירות של דמויות מתחומים שונים מתקופות שונות והיכולת לחבר אותם לחייהם. שווה ללמוד היום מהניסיון של האחר כדי להתקדם בחיים שלנו בעתיד. כי העבר עבר, והעתיד בונים היום.
"זה נשמע מקסים," אמרה המורה במהלך השיחה שלנו והדגישה שהיא פחות טכנולוגית ממני, ושתחום ההוראה שלה בכלל לא קרוב לעולמות של צילום או פודקאסטים או בכלל שימוש במסכים כמו שלי. היא שאלה אותי: "איך אני יכולה ליישם את כל זה אצלי?"
הסתכלתי עליה ועניתי לה שיש טיפ אחד אוניברסלי, כזה שלא דורש שום ידע מקצועי או טכנולוגי, והוא יכול לשנות את כל הדינמיקה בכיתה בשנייה אחת.
לאפשר לתלמיד ללמד. המצוינות האמיתית שלי כמנחה מתחילה ברגע שבו אני משחרר את הצורך להיות "יודע הכול". בעיניי, מערכת היחסים בכיתה של המאה ה-21 חייבת להיות דינמית. כשאני מאפשר לתלמיד לעמוד מול הכיתה ולהסביר לי (ולחבריו) משהו שהוא מבין בו יותר ממני, אני לא מאבד סמכות – אני בונה אמון, וכולם יוצאים נשכרים.
כשאנו מכירים בזה שאנו לא יודעים הכול, אנו הופכים את התלמידים לשותפים אקטיביים במסע של יצירת ידע, ערכים ומיומנויות. כך המסך הופך מכלי מאיים ומבודד לכלי מקרב שבונה לומדים.
