שוב בחירות? תנו לבני 8-9 לנהל אותן וצפו להפתעות

ממש לפני תחילת שנת הלימודים הנוכחית, כשאוגוסט עוד להט, כתבתי על הלוח במשרדי, ממש מעל המחשב (נקודת בהייה מצוינת אגב), כמה דברים שהיה חשוב לי לזכור לקדם השנה או להתחיל לחשוב עליהם לקראת השנה הבאה. רציתי שהם יהיו שם ולא יאבדו בעומס העבודה שמעבר לפינת הראשון בספטמבר. 

מה כתבתי שם? קורס גישור, שיתוף פעולה עם זמר, מועצת תלמידים, עיתון ועוד כמה חלומות, הקשורים בעיקר לצד החברתי-אקלימי של בית הספר "סימני דרך, מעברות", בו אני ממלאת תפקיד של מנהלת חברתית.

ממתינים להציג את המצע שלהם בפני התלמידים האחרים

יזמים בני 8-9

בערך שלושה שבועות לתוך שנת הלימודים, באמצע היום, מנהל בית הספר מבקש ממני לבוא לרגע, מכיוון שהוא נמצא בפגישה שעלולה לעניין אותי. נכנסתי לחדר ומצאתי אותו יושב עם שני תלמידים, מכיתות ג' ו-ד'. אכן מעניין. שני התלמידים הללו, פרסו בפנינו ברצינות תהומית את הצורך המיידי במועצת תלמידים בבית הספר הצומח שלנו, שהחל זה עתה את שנתו השלישית.

עבודה עם ילדים לא מפסיקה להפתיע. לפעמים האופן שבו הם פועלים ומתנהגים משמש מעין מצפן או מראה לדברים אליהם אנחנו מכוונים. לפעמים הם מסמנים לנו לעצור ולפעמים פשוט לוקחים את ההובלה ומסמנים לנו להצטרף ולאפשר את הדרך.

הם לא שאלו אותנו אם אפשר ולא ביררו מה דעתנו, אלא הגיעו עם אמונה שיש כאן צורך אמיתי ושהם אלה שתפקידם לענות על הצורך הזה ולהוביל מהלך. באופן מאוד טבעי עבורם, החליטו לפנות להנהלה וליזום שיתוף פעולה. סיכמנו על זמן קבוע בשבוע בו אפגש איתם, כדי לדייק את מה שהם רואים בעיני רוחם ולהפוך את זה למציאות. השעה הזו בשבוע היתה מאוד מעניינת ומלמדת ומה שהיה הכי מעניין זה שהרבה ממה שאני רשמתי על הלוח, הם בעצם הביאו איתם, מבלי לדעת שאנחנו מסוכרנים: מועצת תלמידים, גישור, עיתון.

שטיחוני הידברות

אז מה היה בעצם התפקיד שלנו כמחנכים בסיפור הזה? לאורך התהליך, ניסיתי לבודד מה כל כך מרגש אותי בהתנהלות והמסקנה אליה הגעתי היא שהפשטות והטבעיות שבה ניגשו שני החבר'ה האלה לנושא, פשוט מרגשת. שני היזמים הצעירים הרגישו שהם יכולים להיות חלק משמעותי ופעיל בחברתיות של בית הספר. אנחנו לא גייסנו אותם, לא הכרזנו "ש"זה מה שעושים בבית הספר" והם לא חיכו שאנחנו נחליט ונבצע. הם לא ביקשו אותנו כמפעילים, אלא כמאפשרים ומכילים.

הנושאים שעלו באופן מובהק הם צוותי הדברות במקרים של מריבות, צוותים של עזרה בלימודים לאורך היום, מועצת תלמידים שתדון בהצעות שיעלו בכיתות ובעצם, כל מה שבא לתמוך ולספק מענה לצרכים ולרצונות אותנטים של ילדים למען ילדים. ככה פשוט.

ניסיתי לחשוב איך זה שהיוזמה באה להם כל כך בפשטות ובטבעיות, תוך הסתכלות על מה ילדים מסביבם צריכים ואיך הם עובדים עם זה. חצי שעה של התבוננות מחודשת בשגרת ההתנהלות בכיתה בשעות מעגל העבודה עשו לי סדר בראש.

 בוחרים בקלפי

הגישה המונטסורית: העצמה, אחריות אישית ורב גילאיות

הכיתות בבית ספרנו מתנהלות לפי התפיסה המונטסורית – תלת גילאיות, ממוקדות בהתקדמות אישית ולא השוואתית, למידה בקבוצות קטנות ודרך פרוייקטים נושאיים לאורך השנה. אופן ניהול הכיתה המונטסורי (עבודת נמלים של מחנכות אדירות), הוא דרך פעולה פדגוגית שמצמיחה "תוצרי לוואי" מבורכים. מדובר בכיתה עצמאית שמתנהלת מול תוכנית אישית לכל תלמיד, מעצימה את הילדים ומעניקה להם תחושת ניהול עצמי ואחריות אישית.

רב גילאיות מצמצמת תחרות ומגבירה אמפתיה, כשכולם מתנהלים יחד בחלל אחד, דינמי. מושגים כמו "הדברות", "לגשר", הם מושגים המונגשים לילדים על ידי הצוות באופן טבעי בשפה היומיומית, כך שהם ערים אחד לשני אם מתעורר קושי ואז נחלצים זה לעזרת זה, לפעמים עוד לפני שמחנכת נדרשת לעניין. הבוגרים חונכים את הצעירים ואלה החזקים בתחומי ידע או מיומנויות מיוחדות יתמכו באלה המתקשים.

דרך למידת הנושא, התלמידים עובדים בקבוצות קטנות, כל ילד לפי תחומי הכח שלו ורוכשים את אחד מכישורי החיים הקריטים לימינו, למידת עמיתים כבר מכיתה א' ואז ילדים שמלמדים ילדים. באופן הזה, החברתיות היא אינהרנטית לפדגוגיה וללמידה. היא לא צריכה לבוא מתוכניות מעודדות אמפתיה או משחקי תפקידים או להגיע בשיעור חברה נפרד, כי החינוך החברתי כבר כאן, בתוך שגרת הלמידה, מתנחל בלבבות שלהם ופוקח את עיניהם כדי לראות את הסביבה שלהם ולהרגיש מועצמים מספיק כדי לעשות עם זה משהו.

הבנתי שהתשובה נמצאה בכיתה. כל כך פשוט. משם הם יוצאים להפיץ באופן מורחב יותר את מה שנזרע, תחושת אחריות ודאגה כנה לחבריהם בבית הספר. זה היה לגמרי שלהם. אנחנו נהיה כאן כדי לאפשר ולחזק וללכת לצדם.

כל אחד יכול להציע הצעות לכל וועדה

יש כל מיני דרכים ושיטות ללמד ילדים מיומנויות וידע, לכל אחת חסרונות ויתרונות ואין אמת אחת מעל לכל, אבל אמת היא שאין צורך שהתחום החברתי יהיה נפרד. הכיתות שלנו חייבות להתנהל באופן בו הפדגוגי והחברתי שוכנים זה לצד זה, לאפשר תשומת לב אחד לשני, הורדה של תחרותיות שמדכאת אמפתיה, הזדמנויות למידה המאפשרות משא ומתן, דיאלוג ושיח, ויתור ועמידה על דעה.  

אל תשאירו את זה לשיעורי חברה או לאירועי התרמה עם כותרות מפוצצות. הביאו את זה לכיתות, השוו את חשיבות הלמידה הפורמאלית עם הלמידה של מודעות חברתית ומדעי הלב – באופן הכי אמיתי ובלתי ניו אייג' שיש, בפרקטיקות יום יומיות. ילדים בסביבה שאיננה מרוכזת הישגים השוואתיים ותחרותיות יהיו עצמאיים ובטוחים בעצמם, עם תודעה חברתית חזקה. והם גם יהיו בסופו של דבר מבוגרים כאלה שישבו יחד במשרד וירצו לעשות משהו עבור האנשים סביבם.

ומה אצלנו בינתיים? כבר נעשו בחירות וקמו וועדות (בכל זאת, בית ספר בקיבוץ), החבר'ה חרוצים ורציניים ואנחנו נשארים כדי ללוות את הראש, הלב וכל מה שביניהם.

• מה דעתכם על שיטת הלימוד? איך אתם גורמים לתלמידיכם ליזום דברים בעצמם? שתפו אותנו בתגובות.