מדוע מורים צריכים לחשוב כמו גנבים?

לפני זמן מה התקיים מבחן לכיתות אותן אני מלמד היסטוריה. בתחתית טופס הבחינה הופיעה השאלה הבאה: "האם, לדעתך, רעיונות יכולים לשנות מציאות? נמק/י דעתך תוך התייחסות לרעיונות ותהליכים, לפחות שניים, שלמדת במהלך השנה. תוספת לבחירה; האם לך יש רעיון שעל בסיסו תרצה/י לשנות את המציאות בעתיד?"

עם תום החלוקה והמעבר על ההנחיות הורמה אצבע של תלמידה בכיתה ונשאלה השאלה הבאה: "אבל אתה לא תגנוב לנו את הרעיונות מהמבחן, נכון?" צחקתי ועניתי "ודאי שכן, ומה נראה לך שאני עושה מאז שהתחלתי ללמד אתכם?"

זה אולי נשמע מוזר, לגנוב רעיונות מתלמידים, אבל במבט מפוקח לאחור, מסתבר שזה בדיוק מה שאני עושה יום-יום כמורה. יתרה מכך, אני חושב שזה אחד היסודות להצלחה בהוראה. אני לא גונב רק רעיונות, אני גונב גם מחשבות, דעות, נימוקים, נקודות מבט, מידע על נושאים שחדשים לי, התלבטויות ופתרונות. אפילו את המאמר הזה אני כותב בהשראת תשובות שקראתי לשאלה שהוצגה בבחינה. רבים כתבו כי רעיון לא יכול לשנות את המציאות, אלא רק שילוב של רעיון עם פרסום ויישום. בעזרת ישוע, רוסו ורוברט אוון הם הסבירו כיצד שילוב של רעיון עם הפצה מעולה ועידוד ההתנסות ברעיון הוא התמהיל שמשנה מציאות. לכן החלטתי לשבת ולכתוב את המאמר הזה.

בהתבוננות על שנות ההוראה שלי הבנתי שבניתי את המשימות לתלמידים כמלכודות לרעיונותיהם. ההוראה שלי משובצת בהזדמנויות בהן אני יכול ללמוד מהתלמידים דברים שמעניינים אותי, בניגוד למצב שבו אני רק מוודא שהם למדו את מה שאני כבר יודע. כך נוצרה רשת של הדדיות בה מתבצעת הלמידה.

על כן ניתן להבין כי השאלה בבחינה לא הגיעה מן החלל הריק. מתחילת השנה התלמידים מתמודדים עם שאלות גדולות, שאלות שמעמתות אותם עם מציאות מורכבת ולא חד-משמעתית, שמאלצות אותם להבין, לנתח ולחוות דעה. שיעורי הבית שלנו בכיתה, למשל, הם שיתופיים. אנחנו מכנים אותם "נוהל 48" (בגלל שיש 48 שעות לענות עליהם) והם מבוצעים במסמך שיתופי ב-google docs, בו כולם יכולים לראות ולהגיב לכולם. בזמן קבוע מופיעה שאלה רחבת מבט שלא בודקת מה התלמיד זוכר, אלא מה הוא מבין, ומבקשת ממנו לגבש רעיון מסוים על החומר. אלו שאלות שמהגדרתן לי אין תשובה עליהן והדבר המרכזי המחבר בינן הוא שהן מרתקות אותי וכי אני בעצמי רוצה לדעת את התשובה ולקרוא בעניין את תשובות התלמידים. בשאלות הללו התלמידים נתקלים לפעמים בניתוח קליפ עכשווי בראייה היסטורית, בציטוטים מפורסמים או מאמרים אקטואליים. השנה נפגשנו בשאלות הללו עם מירי רגב, מייסד האסלאם מוחמד, ספיידרמן, הילארי קלינטון, קן רובינסון, הנרי השמיני ועוד. היופי בשיעורי הבית האלו הוא אפשרות הגניבה. שימוש ברעיון שאינו שלך הוא לא חטא, בדיוק להיפך.

באזרחות אני גונב דעות ונימוקים. ישנן תקופות בהן אנחנו עורכים בקביעות הדמיה של מליאת הכנסת (רק בצורה מעט יותר תרבותית) ובה התלמידים עולים בזה אחר זה לנאום מול הכיתה ולשטוח את טיעוניהם ונימוקיהם. אלו הדקות המעניינות ביותר עבורי כמורה; דקות בהן אני פשוט מקשיב ולומד. לא לומד רק מה צריך עוד ללמד כדי לשפר את בסיס הידע וההבנה, אלא לומד על תפיסות, נקודות מבט שונות משלי ודוגמות שלא חשבתי עליהן. במהלך השנים הפקתי מהמפגשים האלו עם דעות התלמידים ערך עצום לאו דווקא כמורה אלא כאזרח ואף שיניתי ועיצבתי את דעותיי בשלל נושאים בעקבות נאומי התלמידים.

השנה הרחקתי לכת והחלטתי גם לגנוב ידע. לראשונה התנסינו בכיתה בעבודה לפי תכניות אישיות (את ההשראה לרעיון קיבלתי מהכתבה הזו). כל התלמידים בנו לעצמם תכנית למידה אישית למשך שבועיים ובה הם שיבצו באופן עצמאי נושאי חובה, נושאי בחירה ודרכי הערכה של עבודתם. 42 תכניות אישיות הוגשו לי ולצוות עוזרי ההוראה שלי מכיתות י' (עליהם ניתן לקרוא בכתבה הזאת), 42 תכניות בהן אף תכנית לא דמתה לשנייה. כל תלמיד התקדם בקצב שלו, העמיק במה שעניין אותו וביצע משימות שהרגיש שבהן הוא רוצה להשתפר. בכיתה נוצר קסם של למידה עצמאית והתקדמות אישית שתלויה רק בתלמיד עצמו. בסיום השבועיים זכיתי לקרוא את כל משימות הסיום ולהעשיר את עצמי בשלל נושאים שלא הכרתי בעבר. קראתי יומנים של ילדים שתיארו את החיים במהפכה התעשייתית, קטלוג אופנה מלפני מאתיים שנה, תיאור המחלוקת על מגדל האייפל ואפילו סיכום מעניין על כדורגל. ההתפתחות האישית של 42 תלמידים הפכה להעשרה האישית שלי ב-42 כיוונים.

גניבת הדעת אינה מושג מגונה בעיניי בהקשר של למידה. למידה צריכה להיות תהליך הדדי ושיתופי. לא ראוי שלמידה תהיה תהליך של העברת חומר או העברת שיעור, כדבר סגור שיש למסור אותו כסחורה ארוזה היטב. על השיעורים לעודד הפרייה הדדית, הבנה והעשרה לכל הכיוונים. ההזדמנות ללמוד היא גם למורה. במשך שלוש שנים, בזכות תלמידיי והמשימות אשר הענקתי להם, למדתי על רעיונות לשיטות ממשל חדשות, שקרים שמספרים לנו בחדשות, דמויות מרתקות, דרכים לעצב חקיקה חברתית, אפשרויות לגשר בין מגזרים, דרכים להשיג שלום ולפתור בעיות מורכבות במשא ומתן, על הקשר בין אז להיום, על החיים.

שיחות איתי, לשמחת או מועקת המשתתפים בהן, מתובלות ברעיונות ותובנות של תלמידיי. הרעיונות והתובנות הללו, אותם אני גונב מהם, גורמים לי לא אחת אפילו לבקר ולשנות את עבודתי שלי. רק לפני כמה שבועות כתבה לי תלמידה טקסט מרתק על הקשר בין אופן ההוראה בבתי הספר ובין התחרותיות הנעדרת ערכים חברתיים בישראל. דבריה מהדהדים בראשי שוב שוב וגורמים לי לבחון מחדש את תפיסותיי. כאנקדוטה נחמדה אספר כי פעם אחת התלמידים אפילו הצליחו במשימת ניחוש של הזוכה בפרס נובל לשלום, וכך זכיתי לקרוא ולהבין את הנימוקים לבחירה במלאלה יוספזאי לפני רבים בעולם.

בעוד כמה שבועות אסיים פרק מופלא בחיי, כאשר אעבור מבית הספר בו אני מלמד ובו התחלתי את דרכי, אפרד מתלמידותיי ותלמידיי ואתחיל באתגר חינוכי חדש בבית ספר חדש. אני חושב בהתרגשות על השיעור האחרון, שגם אותו נפתח, כמו תמיד, במעבר שלי בין כל השולחנות, כאשר אני לוחץ יד לכל תלמיד ותלמידה, רק שבפעם הזו במקום לברך בבוקר טוב, אומר תודה. בקלות ובגאווה אני יכול לומר היום כי עליי להודות לתלמידיי על מה שלימדו אותי לא פחות ממה שהם יכולים להודות לי על מה שלימדתי אותם. מכל תלמידיי השכלתי ואני לוקח את הרעיונות שלהם בהבטחה לעשות בהם את השימוש הטוב ביותר לעתיד המשותף של כולנו. לכן, אני מפציר בכם, כשאתם מלמדים, חשבו כמו גנבים.