נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
תלמידת כיתה ה', מריסה מקווי, יצאה במסר לחבריה לכיתה, למורים ולהורים בבית הספר בו היא לומדת: טכנולוגיה אינה תמיד אומרת חדשנות.
בנאומה, אותו כבר הציגה בבית ספרה כמו גם בכמה אוניברסיטאות וארגונים שונים, מריסה מספרת שחדשנות משמעה "שינוי של משהו לטובה". כאשר מדובר על שימוש בטכנולוגיה בבית הספר, היא קולעת בול בנקודה. לדוגמא, לוחות אינטראקטיביים, במקרים רבים, ממש לא גורמים ללמידה להיות יותר אינטראקטיבית או טובה יותר. למשל, עיבוד המילים עלול להאט אצל תלמידים רבים, בשימוש בלוח כזה, ולא דווקא להיות מואץ. זה שיש לנו טכנולוגיה ושאנו משתמשים בה לא אומר בכלל שאנחנו עושים משהו באופן מוצלח יותר מהאופן בו פעלנו בעבר.
מריסה חולקת עם הצופים את אחת הדרכים הכי חשובות בהן אנו יכולים להיות חדשניים, עם או בלי טכנולוגיה: דברו עם זרים. הכירו ואשררו אנשים אחרים; בחיוך, ברכה או במילה טובה, תנו להם לדעת שהם חשובים ומשמעותיים בעולם שלכם.
וויל ריצ'רדסון הציע הצעה דומה: "אם אתם חושבים שילדים לא יצרו קשרים וישוחחו עם זרים באינטרנט – אתם טועים. בואו נקבל את המציאות כפי שהיא ונתמוך בילדים. נלמד אותם לעשות זאת בחוכמה ונסביר להם גם על האנשים שהם עומדים לפגוש".
וויל ומריסה צודקים. אם במפגש פנים אל פנים או מעבר למסך, אחד מהדברים החדשניים ביותר שמתרחשים בזמננו (עם הטכנולוגיה או בלעדיה), היא האפשרות שיש לאנשים מכל גיל ומכל מקום לתקשר אחד עם השני. זה כמובן עלול להיות מאוד לא נוח עבור חלק מההורים והמחנכים. הבנתי את זה על בשרי כשהרצאתי בכנס בשנה שעברה וביקשתי מהיושבים בקהל שיחזרו אחרי:
"אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יכירו אנשים זרים באינטרנט"
-שתיקה-
איש מהקהל לא חזר אחרי כי פיתחנו תרבות של פחד משיחות כאלה באינטרנט. פחד שאינו מבוסס על עובדות אלא על סנסציות תקשורתיות ומקרים מעטים (ומבהילים!) שעשו הרבה רעש. למעשה, כאשר בודקים את הנתונים, מגלים שרמת הפשע היום הינה נמוכה משמעותית מאשר כאשר אנחנו גדלנו.
מריסה מזכירה לנו ש"למרות שאנחנו רק ילדים, אנחנו ממש לא צריכים להיות מבוגרים על מנת לשנות את העולם". מריסה חולקת איתנו מה שתלמידים רבים כברים יודעים – הם יכולים והם ינועו קדימה. הם ידברו עם זרים ויצרו קשרים עם אנשים מכל רחבי העולם, כי זה מעולם לא היה קל ומועיל להם כל כך.
אבל התלמידים שלנו לא צריכים לעשות זאת לבד. מורים צריכים לדעת לעזור להם להיות מעורבים, תוך שמירה עליהם, הוראת זהירות ברשת והפיכתם לאזרחים אחראים בעולם.
מריסה מזכירה לנו את הדוגמה של מלאלה יוספאזי שמוכיחה כי אין גיל מינימום לעשות דברים שמשנים את העולם. בגיל 11 מלאלה החלה להפיץ ברשתות החברתיות סרטון שלה בשם "איך הטאליבן מעזים לגזול ממני את הזכות הבסיסית להשכלה?". הסרטון הפך לויראלי, ומלאלה החלה לכתוב בלוג עבור הBBC, שהפיץ ידיעות על העוולות שעושה הטאליבן. מכיוון שהשמיעה את קולה והרשת הגבירה אותו פי כמה, היא החלה לקבל איומי מוות מהטאליבן ואפילו נורתה – פגיעה ממנה הצליחה להחלים.
ב2014 מלאלה הפכה להיות האדם הצעיר ביותר בעולם שקיבל אי פעם את פרס הנובל לשלום, כשלמעשה היא השתמשה בקולה בלבד, בעיקר באמצעות המדיה החברתית הזמינה לכל אחד ואחת מאיתנו. היא דיברה עם זרים, ובכך יצרה שינוי בעולם.
מריסה ומלאלה מחזיקות באופטימיות האופיינית לבני הנעורים. הן מאמינות שתלמידים צריכים לחיות כפי שמהאטמה גנדי הציע: "היו אתם השינוי שאתם רוצים לראות בעולם". התלמידים של היום מוכנים להשתמש בקול שלהם על מנת לעשות בדיוק את זה. אילו צעדים אתם עושים על מנת לתמוך, להדריך, לקדם ולעזור להם לעשות זאת בזהירות ובאחריות?
* הפוסט פורסם לראשונה בבלוג של ליסה נילסן.
