פילוסופיית האושר של הבלאק ממבה

לכאורה, עבור רובנו, נסיעה ללונה פארק שקולה כאחת החוויות המפוקפקות ביותר שאדם שפוי, שמתקרב לעשור הרביעי לחייו, יכול לאחל לעצמו. אלא אם ממש עושה לכם את זה לשבת בתוך מחבת ענקי (להלן הקרוסלה), כאחרוני הצ'יפסים המטוגנים ותמורת עמידה מאופקת בתור, לסיים את החוויה במצב צבירה של ביצת עין, יחד עם השתוקקות חסרת גבולות להקיא את נשמתכם.

כעיקרון, אסטרטגיית לקיחת הילדים ללונה פארק בנויה על הנחת היסוד של ההורים והמורים שיש במתחם הענק מספיק מכשירים משוגעים שיתנדבו בשמחה להעסיק את הילדים והתלמידים, ויעניקו לכם כמה רגעים של שפיות ושלוות הנפש. 

אלא שאליה וקוץ בה - פתאום אתה תופס את עצמך באמצע פלשבק בהיר במיוחד, שמטיס אותך אחורה עשרים שנה, ובסוף אתה לא יכול שלא לזכור את עצמך, ממש כמו הילדים האלו, עובר ובודק מתקן מתקן בכדי שלא יהיה חלילה ד' אמות בארץ הקודש שנקיים מהקאת נשמתך. ואז אתה עוצר הכול וחושב רגע:

יכול להיות שנהייתי עד כדי כך זקן תרח שפשוט עומד בגן העדן של הילדים האלו ולא מסוגל אפילו ליהנות בשום צורה ממתקנים שממצים מבחינתם את פסגת האושר? מה השלב הבא? לנסוע ברחבי הלונה פארק עם קלנועית חשמלית ופרוספקטים של "בית גילפז" נושרים מחיקי? 

אין מצב!

ואז מגיע הרגע שבו אתה הולך להוכיח לעצמך שכוחך עדיין במותנך ומה שמתאים לתלמידים (שלא מפסיקים כמובן להקניט אותך בחביבות ובכבוד כמובן: "יא פחדן, בוא נראה אותך עולה על המתקן הזה", "נו, אמרנו לך שאין לך אומץ!"), בוודאי שיוכל להתאים גם לך. עם כמה סיבובי ברגים נכונים בראש. עצירת החמצן, וידוי המלא וכפרת עוונות.

ובשביל שלא יהיו עוררין, אחר ילדותך שלא רק שהיא חיה אלא גם בועטת, מתלבשת עליך רוח גבורה, ואתה אומר לעצמך (או לפחות לוחש בהיסוס) אני כבר אראה להם מה זה, אני אלך לדפוק את ההופעה של החיים שלי במתקן המשוגע והמפחיד ביותר בעולם.

ברוכים הבאים ל"בלאק ממבה":

מתקן עינויים הבנוי ממעלית המיורטת לגובה של 65 מטרים בתוך שניות ומוסיפה לכם כחלק מהכול כלול גם "וידוא הריגה" קטן: היא נופלת למטה וחוזר חלילה. נכון כיף?

התחלתי ללכת לכיוון המתקן, שנראה הרבה יותר גדול ונורא מקרוב. בינתיים הלב שלי העביר דפיקות בטורבו.

מבט מהיר על שורת הממתינים, גרמה לי לחפש את אנשי 'דאעש', שבוודאי לפי כל היגיון בריא, גרמו לילדים שכל חייהם לפניהם להתחפש לטילים חיים ולשגר עצמם לדעת, רק בכדי לזכות בחוויה המנוגדת לכל אינסטינקט אנושי: נפילה חופשית שבסופה האפשרות לשגר את עצמך עוד פעם, במידה ואתה עדיין מודע למצעד האיוולת הזה.

כשהסדרן שאל אותי אם אני רוצה להיכנס לתור והציע לי כוס מים וכיסא, מאחר שלדעתו פרצופי לבש לבן, בקשתי עוד רגע, וישר חטפו את מקומי עוד כמה ילדים קטנים ומלאי התלהבות עם פרצוף מעין העולם הבא.

הסתכלתי עליהם - כולם היו ב"היי" - חיוך מרוח על פניהם. מאושרים עד 65 מטר. גם אם אבוא ואציע להם מיליון דולר, ארבע דירות צמודות קרקע בירושלים, בריאות ואושר לכל החיים תמורת דבר קטן: וותרו על המתקן הזה - הם יסתכלו עליי כמו משוגע. האושר האולטימטיבי שלהם מונח כאן לפניהם ויותר מזה הם לא צריכים.

כשהאושר האולטימטיבי מונח לפניך - ילדים בלונה פארק

נזכרתי בילדותי וברגעים האלו שבהם הרגשתי בפסגת העולם, לא צריך ולא רוצה יותר כלום:

אם זה לעלות על מתקן מטורף, או רק ללכת "מלחמת מים" עם החברים שלי לשכונה כשבסיומה אני אוכל ארטיק וארגיש בגן עדן: כמה פשוט ונגיש היה האושר שלי אז וכמה מורכב וקשה להשגה הוא נהפך לי היום.

שאלתי את עצמי: האם נגזר עלינו ה"מבוגרים" לרדוף תמידית אחר האושר שבילדותנו היה כל כך זמין לנו? או שאולי בכל זאת, ההחלטה האם להיות מאושר תלויה רק בנו?

ומה תגידו על כל מיני תכונות ומנהגים נפלאים, תמימים, אמיתיים שנכחדו מאתנו ומצויים בשפע אצל התלמידים שלנו?

כמו הפעמים ההן שזכורות לי בתור תלמיד שהתמחה ב"ריחוף חופשי" ובזמן שיעורים היה סופג הנחתות ממורים שדרשו ממני: "תפסיק כבר לחלום!". האמת שאף פעם לא באמת הפסקתי, כי הרגשתי איך שהחלומות האלו, שהעיפו אותי מגבולות בית הספר לעבר העולמות הנפלאים שבראתי, היו גדולים וחזקים ממני ודאגו להרוות את הסקרנות שלי ברגעים משעממים במיוחד, מה שרק חיזק אצלי את המשפט האלמותי של איש העסקים מלקולם פורבס שאמר:  "מי שחדל לחלום – חדל לחיות".

או למשל ההתלהבות והאופטימיות שטבועים בכל ילד (נסו פעם לשאול את התלמידים שלכם ולבדוק כמה מהם בטוחים שהם הולכים להיות שחקני הכדורגל/ עורכי הדין/ הסופרים/ או כל מקצוע אחר הכי טובים בעולם) ומבחינתנו, ה"מבוגרים", נחשבים למוקצה מחמת מיאוס, בגלל הניסיון והכבדות והחיבור הכל כך חזק הזה לשטח, שדבק בנו במשך השנים וכובל את כל הפרפרים שעוד נשארו לנו בבטן במשקולת של ארבעה טון, בכדי שחס וחלילה לא יתעופפו לנו לעבר מחוזות "שום מקום" ויפתחו ציפיות.

ומדי פעם, כשכבר שכחתי איך הייתי פעם, או איך אני רוצה להיראות, ובא לי להיזכר,  אני פשוט שותק לרגע ומביט בהתנהגות של התלמידים בכדי לזכור שהתלמיד הזה, המתלהב והמתרגש, המעופף והאופטימי עד כדי ניתוק לפרקים מקרקע המציאות, היה פעם אני...

ומעבר לכך שאני צריך לוודא שהוא יהיה איתי בשיעור ויקשיב לי, אני חייב לוודא שהוא ימשיך להקשיב לעצמו ולחלומות שלו, כי איזה יתרון יש לי בתור המחנך שלו על פני מנוע החיפוש של "גוגל", אם לא להיות המישהו הזה, בצומת המרכזי של חייו, שידאג לפורר לו את המשפט האלמותי של רוזוולט - שלא מהנפילות הוא צריך לפחד, אלא רק מהפחד בעצמו.  

המשכתי לבהות ב"בלאק ממבה" טסה לשמיים, כובשת את העולם ומיד צונחת לקרקע המציאות וחוזר חלילה, במופע מרהיב של "מניה דיפרסיה" - היי ודאון בחבילה אחת. מגלמת באופן מושלם את המציאות היומיומית המורכבת של עולם החינוך:

הימים ה"מורכבים" ההם, בהם אתה מרגיש כמו מכונית תקועה ששמה פול גז בניוטרל ואתה לא מבין מה היה חסר לך בחיים ושמישהו יזכיר לך מה אתה עושה כאן בכלל ובשביל מה אתה צריך את הכאב ראש הזה. ולעומתם הימים הנהדרים, שאתה מרגיש איך המסרים שלך מפסלים את נשמות התלמידים וגורמים לך להתאהב מחדש במקצוע שלך ולהזכיר לעצמך בשביל מה בכלל נכנסת לכאן מלכתחילה.

בסוף, עד שחשבתי פספסתי כבר את התור שלי ל"בלאק ממבה".

ומה אני אגיד לכם: אין לכם מושג כמה שזה עשה אותי מאושר.

--

פורסם לראשונה ב"עולם קטן".