תנאים מצמיחים
קבוצת תלמידות ותלמידים עומדת בסטודיו מול משימה פתוחה. במרכז החלל מונחים חומרים, כמה צילומים ושאלה. אין דף הוראות שמפרט מה לעשות, ואין דוגמה שמראה איך התוצר הסופי אמור להיראות. בתחילת המפגש משתרר שקט מעט מתוח. נראה שהתלמידות והתלמידים מבולבלים, ממתינים להנחיות ברורות יותר, וחלקם אפילו משמיעים "לא" מהוסס.
האומן שמוביל את המפגש אינו ממהר למלא את השקט או להציע פתרון מוכן. הוא מתיישב לצד התלמידים, מתחיל לעבוד בעצמו עם החומרים, מציע נקודת מוצא ראשונית ושואל שאלות. אט אט, תוך ההתנסות ושיח, התלמידים והתלמידות מצטרפים: הם משתפים פעולה, נוטלים אחריות ומפתחים רעיונות משלהם. הלמידה מתרחשת דרך העשייה, הניסוי והטעות והשהייה במרחב היצירתי.
סצנה זו מגלמת את תמציתו של "הניצוץ" – מהלך פדגוגי חברתי-רגשי שפועל במועצה האזורית אשכול בכיתות י' בתיכון "נופי הבשור" כחלק מיוזמת "אורחא – בשביל צמיחה רגשית-חברתית בישראל" ובשותפות בין אגף החינוך במועצה, "זומו – המוזיאון שבדרך" ומרכז "סגול בחינוך".
"הניצוץ" נולד בעקבות השבעה באוקטובר ולאחר תקופת הפינוי הארוכה שבאה בעקבותיו, כשמשפחות החלו לשוב הביתה ובית הספר חזר לפעול במיקומו המקורי. צוותי החינוך רצו לתת מענה לצורך של התלמידות והתלמידים בתחושת שייכות, להתמקד בטיפוח מיומנויות של ויסות וניהול רגשות ולחזק את יכולתם של בני ובנות הנוער לעצב את המציאות ולקבל החלטות באופן עצמאי, מתוך תפיסה שיש להם יכולת ורצון להשפיע על חייהם ועל סביבתם. "הניצוץ" ניצת, ונבחרה שיטת פעולה של פדגוגיית סטודיו המזמנת למידה מתוך עשייה (Learning by doing).
מודל "הניצוץ" מפגיש קבוצות של תלמידות ותלמידים לעבודת סטודיו משותפת עם אומנ/ית למשך מספר שעות בשבוע לאורך כל שנת הלימודים. כל השכבה משתתפת במהלך, לא רק מגמת אומנות. בסוף השנה מתקיים פסטיבל אומנות מקצועי, פתוח לקהל הרחב, שמציג את התוצרים הקבוצתיים ונותן לתלמידים ולתלמידות במה גם בתפקידי הדרכה, הפקה וארגון.
ב"ניצוץ" האומנות היא הכלי שדרכו בני הנוער מאמנים שרירים חברתיים ורגשיים, אבל עקרונות של פדגוגיית סטודיו יכולים להיות מיושמים גם בעולמות תוכן אחרים ולאפשר למידה משמעותית המפתחת סקרנות, קשרים אישיים עמוקים, יכולות תכנון, התמדה, שיתוף פעולה, אייג'נסי אישי וקולקטיבי, והתמודדות עם חוסר ודאות.
לא צריך סטודיו לאומנות כדי ליצור למידה כזאת. מהעבודה ב״ניצוץ״ זיהינו כמה עקרונות שאפשר לקחת אל הכיתה ולתרגם למהלכים מעשיים גם בתחומי דעת אחרים:
במודל "הניצוץ" הלמידה נתפסת ככניסה הדרגתית לקהילת עשייה. תפקיד האומנ/ית המורה הוא להיות דמות חניכה המדגימה עשייה, מחשבה ופתרון בעיות בזמן אמת. כשמורה נותנת בכיתה מקום לחוסר ודאות ("בואו נחשוב יחד איך אנחנו פותרים את זה"), מדגימה בעצמה את שלבי החשיבה, או עובדת כתף אל כתף לצד התלמידות והתלמידים, היא מניעה אותם ממיקום של צופים פסיביים למעמד של יוצרים פעילים.
מערכת החינוך נוטה לחתור לבהירות מקסימלית: הנחיות חד משמעיות ותשובות ברורות. אלא שבעולם האמיתי, בעיות מורכבות הן כמעט תמיד עמומות ופתוחות. מודל "הניצוץ" מציע להכניס לכיתה עמימות מבוקרת ומנוהלת. כאשר משימה נותרת פתוחה לפרשנות, על התלמידות והתלמידים ליטול אחריות, לנסות דרכים שונות ולפתח סובלנות לאי־ודאות. עם זאת, צריך לנהוג בזהירות ולא לייצר עמימות רבה מדי ללא הזמנה קונקרטית (חפץ, תמונה, דוגמה או צעד ראשון ברור) כדי לא לייצר חרדה ושיתוק. המפתח הוא הבניה שמספקת עוגן ראשוני אך משאירה את ההמשך פתוח לביטוי אישי.
במקום משוב מסכם בדיעבד (כמו ציון בכתב על גבי עבודה בסוף היחידה), בסטודיו המשוב מתרחש לאורך כל הדרך תוך כדי תנועה. המשוב במודל "הניצוץ" מתבסס על שיחה בגובה העיניים סביב התהליך והתוצרים המתהווים. משוב אפקטיבי כזה מבוסס על הדדיות: התלמידה מציגה את כוונתה, המורה שואל שאלות מכוונות, ויחד גוזרים את הצעד הבא – מה שמפתח אצל הלומדות והלומדים יכולת להקשיב לביקורת, להעריך אותה ולתרגם אותה לפעולה.
העבודה בסטודיו בתוך בית הספר הציפה מתחים מעשיים שכל מורה עשוי.ה לפגוש ביום־יום. טיבם של מתחים הוא שהם מחזיקים קטבים מנוגדים שלכל אחד מהם יש היגיון ורציונל מנומק. שני הקטבים לגיטימיים וההתנהלות ביניהם מצריכה גמישות ודיוקים לאורך הדרך:
• "דף חלק" מול נקודת מוצא קונקרטית: מורות ומורים רבים חוששים שמתן חופש מוחלט יביא לחוסר אונים.
הניסיון במהלך "הניצוץ" הראה כי כניסה מוצלחת לעבודה דורשת לעיתים עוגן קונקרטי ראשוני – חומר, תמונה, או משימה מוגדרת קטנה שדרכה התלמיד.ה "חוצה את מפתן הדלת" אל תוך הפעילות, ומתוכה מפליג.ה לכיוונים אישיים.
• תהליך מול תוצר: האם הדגש הוא רק על התהליך הרגשי־חברתי, או שיש חשיבות לתוצר הסופי?
פסטיבל "הניצוץ" – תערוכת השיא המרשימה שהקימו התלמידים והאומנים בבית הספר שנפתחה גם לקהל הרחב – הוכיח כי התוצר הציבורי אינו סותר את התהליך הרגשי־חברתי, אלא מעניק לו תוקף, משמעות, גאווה ונראות.
• עבודה אינדיבידואלית מול פרויקט קבוצתי: כיצד מייצרים תחושת שייכות קולקטיבית בעבודה משותפת, מבלי למחוק את המסלולים והביטוי האישי של כל תלמיד ותלמידה?
האומנים נעים על המתח לאורך השנה בעדינות, תוך אבחון מצב הקבוצה והצרכים שעולים בה. בקבוצות מסוימות יש להתחיל בעבודה אישית וכשנבנים ביטחון ונינוחות אפשר לנוע לעבר עשייה משותפת. בקבוצות אחרות דווקא ה"ביחד" מקל על הכניסה לעבודה אומנותית שזרה לרוב התלמידות והתלמידים. רק כשהם מתחילים להרגיש בנוח עם האומנות, מתאפשר ביטוי אישי ועבודה אינדיבידואלית. חלק מהעבודות שהוצגו בפסטיבל "הניצוץ" היו מורכבות מעבודות אישיות של תלמידים שחוברו יחדיו, וכך ביטאו קול קבוצתי שלם.
• החיבור למסגרת בית הספר: זה יחסית פשוט להכניס לבית הספר תוכנית שמהווה מעין "אי" עצמאי ומנותק שקורים בו דברים שאינם קשורים לשגרת הלמידה.
ה"ניצוץ" שואף שהסטודיו לא יהיה מרחב אלטרנטיבי בעל מטרות וציפיות שונות אלא שיהיה חלק אינטגרלי מבית הספר. כדי שזה יקרה יש צורך ביצירת "אקולוגיה תומכת" כמו גמישות במרחב הפיזי, רצף זמן מאפשר ותמיכה מוסדית.
ה"ניצוץ" נולד בקונטקסט היסטורי וחברתי מסוים ופועל בכלים אומנותיים, אבל התבוננות בעקרונות הפעולה מזמינה גם מורים ומורות להיסטוריה, מתמטיקה, מדעים או ספרות לשאול את עצמם:
אימוץ עקרונות הסטודיו אינו דורש מהמורה להפוך לאומן, אלא לאמץ את תפיסת העולם של הסטודיו: ליצור תנאים שבהם תלמידים ותלמידות עוסקים בעבודה אותנטית, מתמודדים עם אתגרים אמיתיים, ולא רק רוכשים ידע, אלא גם מפתחים שייכות, קול, זהות וסוכנות.
רוצות ורוצים לשמוע עוד על מודל "הניצוץ" ועל האופן שבו עקרונותיו יכולים לתמוך בצמיחה רגשית חברתית? בואו לכנס החינוך הבינלאומי "תתארו לכם" ולמושב בהובלת יוזמת אורחא ובתמיכת יד הנדיב. לפרטים והרשמה לחצו כאן.
(נכתב בהשראת תהליך למידה של אומני "הניצוץ" עם ד"ר צבי בקרמן, ד"ר אדר' ברק פלמן וד"ר מתן ברק)
