שואה אאוט? מדוע לא היה צריך להוציא את לימודי השואה מחוץ לבגרות בהיסטוריה

בשבוע שעבר נמסר ממשרד החינוך כי ההחלטה לא לכלול את לימודי השואה כפרק חובה בבחינת הבגרות השנה היא סופית. החלטה זו נותרה על כנה גם לאחר ששר החינוך בחן את הנושא בשנית, וההצדקה לכך היא הרצון להקל על התלמידים בתקופה המטלטלת מאז אירועי השבעה באוקטובר. בחינת הבגרות בהיסטוריה עתידה להתקיים השנה בארבעה באפריל, והשואה? מחוץ לעניינים. לא תהיה חובה לענות על שאלה בנושא.

אירועי השבעה באוקטובר המחישו לכולנו אפילו יותר מדוע חשוב שניאחז במורשת שלנו, והוויתור על פרק כה חשוב, כואב ומשמעותי בהיסטוריה היהודית שולח בדיוק את המסר ההפוך. הניסיון לכאורה להגן על התלמידות והתלמידים עשוי להוביל להפך הגמור. ההימנעות מהנושא עלולה לעשות יותר נזק מאשר טוב – כפי שיוכלו להעיד בני הדור הראשון לשורדי השואה. פעם נוספת, השואה הוחלפה בשתיקה.

השואה: אסור לנו לוותר על פרק כה חשוב, כואב ומשמעותי בהיסטוריה היהודית. 

דווקא השנה, יותר מתמיד, זו העת לדבר על מה שקרה לנו לפני 85 שנים ולהבין שאירועי השבעה באוקטובר לא רק דומים אלא שונים מהשואה בהרבה מובנים. אז מנגנון הרצח הבלתי נתפס שוכלל ונמשך שנים רבות תחת חסות החוק והוביל לרצח של מיליוני יהודים, ואילו כאן הטבח האכזרי הופסק על ידי כוחות צה"ל. אז היינו תלויים בחסדי ממשלות זרות ואספנו את השברים טיפין טיפין עד להקמתה של מדינה יהודית, ואילו כאן אנחנו כבר עומדים בגאון על אדמת המולדת – אומנם כואבים ומרוסקים, אבל פרק התקומה נכתב שוב ברגעים אלו.  

מחויבות לאומית וחינוכית

נושא השואה נחשב לאחד המעניינים בתוכנית הלימודים לא רק בעיני המורות והמורים המלמדים אותו, אלא גם בעיני התלמידות והתלמידים שמחכים כבר מחטיבת הביניים ללמוד על אירועי השואה. לפיכך יש הטוענים כי הודעת משרד החינוך לא תפגע בהחלטיות של מורי ההיסטוריה ללמד אותו בכל מקרה; לא רק שיש כאן חשיבות ערכית, יש כאן עניין אמיתי. ואולם, כולנו יודעים מה קורה כשהאידיאלים פוגשים מציאות מאתגרת: שנת לימודים שהתקצרה בעל כורחה, תנאי למידה מורכבים מהרגיל והצורך להספיק את החומר הלימודי בזמן לבחינה, כל אלו עשויים להביא מורות ומורים, בלב כבד, להחליט לא ללמד את פרק השואה השנה.

המורים יוכלו להצדיק זאת בכך שיש לנו שני ימי שואה שמציינים את האירועים המכריעים ההם: הראשון והוותיק מבין השניים הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה שמצוין מדי שנה בכ"ז בניסן בהשראת מרד גטו ורשה, וסביב מועד זה בדרך כלל מתקיימות פעילויות בית ספריות בנושא השואה. השני הוא יום הזיכרון הבינלאומי לשואה שמתקיים מדי שנה ב-27 בינואר. הסיבה לבחירת התאריך הספציפי הזה, כפי שסיפרה לי מורה מיתולוגית להיסטוריה, היא שזהו היום שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום. אגב, מי שפתח את שערי המחנה היה לא אחר מאשר קצין יהודי בשם אנטולי שפירו ששיחרר את האסירים היהודים שנותרו באושוויץ. זהו סיפור שכל כיתה צריכה לשמוע ביום הזה. 

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה: שחרור של מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום.

במבחן המציאות, יום השואה הבינלאומי כבר מאחורינו, והנושא לא עלה לשיח בכל הכיתות. אנחנו דורשים מהעולם לזכור ולא לשכוח, ולשם כך עלינו להיות הראשונים להוות דוגמה. השואה היא לא נושא שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להשמיט מסדר היום הלאומי או החינוכי. עצם הוויתור שלנו, דחיקתו הצידה, גם אם עקב נסיבות מורכבות, עלולה לתת לגיטימציה עתידית לאומות אחרות לא ללמוד ולא לכאוב את האירועים המכוננים הללו – ולא להפיק את הלקחים מן העבר.

האם הודעתו של שר החינוך כי הנושא החשוב ייכלל שוב כחלק מלימודי החובה בבחינה בשנה הבאה מפצה על כך? לא לפי דעתה של תלמידה זו. כולי תקווה שמורות ומורים לא יפסחו על הוראת פרק השואה השנה – ושיעשו זאת, כמו תמיד, ברגישות רבה.