להקשיב לשטח
"אם להתאבד או לא זו אחת ההחלטות הכי חשובות שבן נוער צריך לקחת", מכריזה מיס פלמינג, מורה בתיכון ווסטרבורג באוהיו. בשלב הזה שלושה מתלמידי בית הספר כבר מצאו את עצמם מתים, לכאורה בהתאבדות. בצד עומדים ג'יי די, תלמיד חדש ומסתורי בתיכון, וחברה שלו ורוניקה, רק הם יודעים ששניהם אחראים לרצח.
מי שהסצנה הזו נשמעת להם מוכרת, כנראה גדלו על הסרט "הת'רס" ("מלכות הכיתה"), שיצא ב-1989 והקדים את זמנו: בתחפושת של סרט נעורים מתקתק, בו כיכבו כריסטיאן סלייטר ווינונה ריידר כשהייתה בת 15, ה'תרס הגיש לצופה תכנים אפלים ומטרידים מעולמם של בני הנוער, שהקדימו את זמנם בהרבה. בתחילה, הסרט אותו כתב דניאל ווטרס וביים מייקל להמן, נחל כישלון בקופות ואף לא כיסה את עלויות ההפקה, אך בשנים שלאחר מכן ביסס את מעמדו והפך לסרט פולחן.
והבשורה של היום - העיבוד של הסרט למחזמר זכה לגרסה מעניינת במיוחד במחוזותינו ומציג בימים אלה על הבמה בישראל. נישאר רגע עם הידיעה הזו ונחזור אליה בהמשך, אחרי עוד קצת הסבר על הכלה: הת'ר הוא שמן של שלוש מלכות הכיתה בתיכון, אל חבורתן מנסה להתקבל ורוניקה סויר הנבונה והבוגרת. כשהיא מבינה שההת'ריות, ובעיקר המנהיגה הת'ר, אינן באמת חברות שלה ורק חפצות בהפצת רע, היא מביעה משאלת לב שההת'ר הראשית כלל לא הייתה. ג'יי די, התלמיד האקסצנטרי והמסתורי וכאמור בן זוגה של ורוניקה, לוקח את זה ברצינות וגורר את ורוניקה להרעיל את הת'ר. השניים רוצחים אותה, וורוניקה, בעלת יכולת זיוף של כתבי יד, כותבת בשמה מכתב התאבדות.
בשלב זה הצופה המבולבל עוד חושב שמדובר בטעות חד פעמית והנה עוד רגע הסרט יתמקם סופית כקומדיית נעורים, אבל המגמה מסלימה כשג'יי די מתעקש על רצח נוסף, הפעם בשם טיהור בית הספר משני הספורטאים-האנסים רם וקורט. גם הפעם ורוניקה כותבת בשמם מכתב התאבדות והתירוץ: העולם לא מקבל את אהבתם ההומוסקסואלית אחד לשני. ההלוויה של השניים הופכת לטקס פרו הומוסקסואלי (להזכירכם מדובר בסוף שנות השמונים). בשלב זה ורוניקה מבינה סופית כי מושא אהבתה ג'יי די אינו אלא פסיכופת, וכשהיא מגלה שהוא זומם לפוצץ את בית הספר על כל תלמידיו, היא מחליטה לעצור בעדו.
מייצר אמירה רלוונטית לנוער של ימינו אבל לא באופן דידקטי. "הת'רס"
הסרט מציג תכנים קשים שמעסיקים בני נוער, למשל התמודדות של תלמידה דחויה חברתית, התאבדויות והאחריות של צוות בית הספר וההורים לטיפול בתופעה, החתירה לפופולאריות ומחירה, נטייה מינית, אהבה. מה שמאפשר לו להתמקם במשבצת ייחודית והקנה לו את מעמדו הוא האריזה המתוקה שבה כל זה מוגש – וכל זה הפך את הסרט לקומדיה שחורה אפלה במיוחד שלא מחליקה בכל גרון.
הסרט זכה לעיבוד למחזמר ועלה ב-2014 באוף-ברודוויי ולאחר מכן גם בווסט אנד בלונדון, אז נוספו לו השירים מאת לורנס אוק'יף וקווין מרפי. הוא חודש גם בעיבוד טלוויוזיוני ב-2018, אך זכה לביקורות מעורבות כשמיקם בתפקיד ההת'רס נערה עם עודף משקל ונער.ה עם זהות א-בינארית – יוצרי הסדרה הואשמו בכך שהבחירה למקם בתפקיד המקובלות המרושעות נערות מקבוצות שלא בהכרח נהנות מפופולאריות חברתית – דווקא עושה נזק לקבוצות אלה.
ובחזרה ל-2022: כאמור המחזמר קיבל גרסה ישראלית, אך כזו מפתיעה במיוחד: שמבוצעת כולה באנגלית, על ידי חבורת שחקנים צעירים ומוכשרים. מי שעומדים מאחורי ההפקה, אותה ביימה יעלי גרינבלט, הם שני גופים: האחד הוא תיאטרון האינקובטור, שאימץ את ההפקה לחיקו ולפיכך היא מציגה במשכן התיאטרון בבית מזיא הירושלמי. השני הוא Starcatcher – תיאטרון קהילתי עצמאי ירושלמי, שמתהדר בכך שיצר בארץ הפקות מקומיות ללהיטים כמו "שיקגו", "רנט", "חנות קטנה ומטריפה" ו"שורת המקהלה" – כולם בשפה האנגלית.
השחקנים כולם עלומי שם, לא תמצאו שם שמות גדולים וממוסחרים, ולא רק זאת – יש בהם עולים חדשים, דתיים וחילונים וגם כאלה שמקצועם העיקרי כלל לא משחק וכשהם לא על הבמה, עובדים בתחומים מגוונים אחרים. אבל אל תתנו לעובדות האלה להטעות, מדובר בהפקה ברמה גבוהה ומרשימה, שנותנת הרגשה של אוף-ברודווי ולא פחות מכך.
כל אחד מהשחקנים בתפקידים הראשיים הפגין יכולות פרפורמנס מעוררות פליאה ממש. הליהוקים מצוינים והולמים להפליא את הליהוקים מהסרט. בלטו בנוכחותם ובקולם: מירי פרנקל, איה סיוון ודליה הרצפט בתפקיד שלוש ההת'ריות, דניאל פוקס כג'יי די שהצליח לשדר פסיכופטיות נפלאה ומיכל הס שמחמאות מגיעות לה על תפקיד מצוין כוורוניקה סוייר. הרשימה ארוכה – כי לא פחות מ-19 שחקנים לוקחים חלק בהפקה – אבל מפתיע לגלות איך הפקה שמגדירה עצמה "תיאטרון קהילתי" היא בית גידול לפרפורמרים מעולים ברמת בינלאומית. אכן, צליל האנגלית במבטא אמריקאי מהוקצע מתעתע ויכול לגרום לכל דבר להישמע טוב יותר, אבל גם אם מנתקים את אפקט השפה ניכר שיש פה הפקה שהושקעה בה עבודה רבה ובעיקר נראה שחבורת השחקנים אוהבים אותה ונהנים ממנה עד לשד עצמותיהם.
תזמורת חיה של שבעה נגנים (בניצוחם המוזיקלי של ג'ף רוזנשיין ואלון אביב) נוכחת על הבמה ומבצעת את השירים (האדירים, שיש בהם כאלה עם פוטנציאל התמכרות כמו Candy Store, freeze your brain, My dead gay son) במקצועיות רבה. אז נכון, היו פה ושם בעיות סאונד, ונכון, התפאורה יחסית דלה, ונכון, האולם רחוק מלהיות היכל התרבות – אבל במגבלות המקום והאמצעים נראה שמישהו פה עבד קשה מאוד כדי ליצור את ההפקה הכי מדוגמת שיש. גם הקהל הורכב מתמהיל מסקרן: רבים דוברי אנגלית, צעירים, שמכירים את הת'רס ושולטים במילות השירים, התוצאה היא מעין התכנסות פרינג'ית מחתרתית מגניבה ביותר.
להכניס ערך חינוכי מהדלת האחורית. "הת'רס"
יש לציין שכותבת שורות אלה לא נמנית על חובבי הסרט. לחיך שלי מדובר ביצירה אפלה ומוזרה, נטולת רגש, כזו שבסיום הצפייה בעיקר הותירה אותי עם תחושה מטרידה ומיותרת, ובעיקר נכשלתי ביצירת חיבור כלשהו עם יצור הכלאיים הזה. המחזמר הוא ההפך המוחלט. הוא מרגש, מעניין ויוצר אמפתיה, השירים מוסיפים לו וכל כך חסרים בסרט, שלא ברור איך מלכתחילה לא הופק כסרט מוזיקלי.
מעבר לכל זאת, אף שייסודו לפני יותר מ-30 שנה, "הת'רס" מצליח לייצר אמירה רלוונטית גם לנוער של ימינו, אבל חלילה לא עושה זאת באופן דידקטי או מטיפני, גם לא בסכריניות מחזמרית מוגזמת - אלא בקוליות מחוספסת ומהממת. בעצם, כל כיתה צריכה ללכת לצפות במחזמר הזה - הזדמנות למנהלי בתי הספר לזכות בנקודות מהתלמידים על מגניבות קיצונית וגם להכניס ערך חינוכי מהדלת האחורית ושלל אפשרויות לדיון עמוק בכיתה.
אבל שורת הסיום ללא ספק מגיעה לחבורת היוצרים והשחקנים הבלתי צפויה הזו, שגרמה לכך ששעתיים נהיגה מתל אביב לבירה בחמישי בערב יהיה שוות את המאמץ, ובלי להתנהג כמו דיוות ועם הרבה עבודה קשה – הצליחה ליצור אווירה ייחודית של ברודוויי פינת ירושלים.
הביקורת פורסמה לראשונה באתר ynet. לביקורת באתר
