נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
בתחילת דרכי כאשת חינוך עבדתי כמדריכת טיולים בחברה להגנת הטבע. הייתי המדריכה שתמיד היו מתקנים אותה בעברית. הייתה גם מורה אחת שנזפה בי ש"אשת חינוך לא יכולה לדבר עם טעויות בעברית".
נכון, השפה היא עניין גדול בחינוך. אני מתקשרת דרך השפה, מלמדת, מחנכת, מטמיעה מושגים, מעבירה ידע ומיומנויות, וגם נותנת עצות, מרגיעה, מקשיבה ואוהבת. כבר בשנתי הראשונה כמורה בבית הספר הבנתי שאני צריכה לשם לב לשפה, על כל היבטיה. הבנתי כמה משמעות יש למילים שיוצאות לי מהפה. המילים בהן אני משתמשת כשאני כועסת, הדרך שבה אני מתארת תופעה מסוימת, המילים והטון שאני מפנה כלפי ילד או ילדה שענו תשובה אחרת מזו שאליה שכיוונתי, הניסוחים במצגת ובמשימות שאני נותנת ועוד. שפה משמשת אותי ביומיום שלי, אני חושבת עליה הרבה, אבל תמיד באותו כיוון.
היה הרגע הזה, שבו שאלתי שאלה בכיתה והיא הייתה מנוסחת בלשון זכר, והיו לי שני תלמידים זכרים בכיתה וכל השאר תלמידות. מיד תיקנתי את עצמי, ואז תיקנתי בחזרה וניסחתי את זה בשפה שוויונית. והאסימון נפל. או לפחות התחיל ליפול, כי מיד לאחר מכן הגיעו עוד הרבה רגעים כאלו שגרמו לי לתהות, האם ייתכן שלעובדה שאני מדברת רק בלשון זכר, כל הזמן, אין שום השפעה על כלום? על התלמידות שלי, על התלמידים שלי, על עצמי...? מדוע לומר שלוש כסאות זה חטא גמור אבל לומר: "מי יודע את התשובה?" בפני קבוצה של תלמידים ותלמידות זה זניח, שטויות, חסר משמעות?
המון שאלות עברו בראשי, הרגשתי שאני סודקת איזו תודעה כוזבת כי פתאום התחלתי לראות את זה בכל מקום: נשים שדיברו על חוויית הלידה שלהן בלשון זכר, הזמנה לכנס מתמטיקה ל"תלמידי כיתות י'", ניסוח מבחן בגרות בלשון זכר בלבד, כל הודעה סתמית בכיתה נוסחה בלשון זכר, יום המורה (זכר), הודעות בוואטסאפ, תוכנית ריאליטי שבה כוכבת מתארת את משבר חייה ומספרת "כשאתה מרגיש בדיכאון אתה פשוט מרגיש שהכל קורס, שאתה לא קיים...".
הבנתי שזה בסך הכל הרגל, נורמה. אבל ההרגל הזה לא תמים בכלל, הוא נשען על כינון של יחסי כוח שמסתווים בחסות השפה. כן, זה כבר לא סוד גדול שכשהמגדר שלך מודר מהשפה, את כנראה מודרת ממרחבים נוספים.
וככה, בגיל 30, החלטתי לשנות את ההרגל.
יום אחד רצה אלי בהתרגשות תלמידה מכיתה ד'. היא סיפרה לי שראתה חדשות עם ההורים שלה והייתה שם מישהי שאני חייבת להכיר כי "היא מדברת כמוך. גם לבנות!". התרגשתי מהאבחנה שלה. ואז היא המשיכה: "קוראים לה מיכאלי או משהו כזה, אני לא זוכרת". עכשיו ממש צחקתי. מרב מיכאלי הפכה להיות הדמות המוכרת ביותר בהקשר של שפה שוויונית. היא העלתה את זה למודעות המיינסטרים וממשיכה לעשות את זה גם עכשיו כחברת כנסת. כמובן שהשינוי שהיא מעודדת הופך למושא לעג עבור מי שלא רואות ורואים משמעות בשינוי השפה לכזו שפונה לכל המגדרים באופן שוויוני. נו, לא מפתיע - יחסי כוח כבר אמרנו? אם משהו הוא כל כך קטן וכל כך שטותי, כיצד ייתכן שיש כלפיו כל כך הרבה התנגדות?
במפגש שהיה למיכאלי בתיכון לאו-בק בחיפה היא אמרה לתלמידים ולתלמידות: מגיל צעיר הבנות לומדות שהן צריכות להתחשב בכלל, כשהכלל הוא גברי. אבל זה לא נגמר בתרבות ובשפה, יש חוקי מדינה שמייצרים אבחנה בצורה של אפליה... שפה מייצרת תודעה – ותודעה יוצרת מציאות. האתגר העצום שלכן ושלכם לחיים של שוויון הוא שינוי בתרבות ובחוק – והדרך עוברת בשפה".
כשאני מדברת בכיתה בלשון זכר וכותבת הודעות ומבחנים בלשון זכר, אני מייצרת תודעה שבה הכלל, הנורמלי, הבסיס הוא גברי. ואל המציאות הזו נכנסים התלמיד שלי וגם התלמידה שלי. וזה משפיע על איך התלמידים והתלמידות שלנו מעצבים ומעצבות את זהותם האישית, המינית, הלימודית. הם והן לוקחות ולוקחים את התודעה הזו איתם לכל פינה בחיים.
לייצר תודעה
אל המרחב האינטימי: במציאות בה האישה היא "האחר", איך תאפשר לעצמה נערה להתנהל בתוך מרחב אינטימי, האם היא תרגיש שמותר לה לבקש, לרצות או להתחיל מגע מיני? האם נער ירגיש בנוח לעצור, להיות במצב של "לא לדעת"? כשהמציאות הופכת אותך להיות המרכז מוטלת על כתפיך גם אחריות רבה, האם הנער או הנערה ירגישו בנוח לפעול בצורה אחרת מהמצופה מהם חברתית?
המרחב הלימודי: נערה יקרה, האם מציאות שמדברת אליך בלשון זכר מאפשרת לך להעריך את היכולות שלך? כיצד זה משפיע על הבחירה של תלמידה להרחיב במתמטיקה ל-5 יחידות? על פי מחקרן של קריכלי-כץ ורגב מ-2021, ניסוח שאלות בלשון שוויונית הוביל להשקעת זמן משמעותית יותר בפתרון השאלות גם אצל בנים וגם אצל בנות. נתון נוסף מאותו מחקר הראה כי פניה בלשון נקבה הובילה לציונים גבוהים יותר אצל הבנות בהשוואה לציון הממוצע שקיבלו כאשר פנו אליהן בלשון זכר.
מרחב של עיצוב הזהות: בית הספר הוא מרחב בו מתעצבת זהותם של תלמידים ותלמידות. כיצד מרחב שכזה, שאינו מודע מגדר, משפיע על עיצוב הזהות, על דימוי גוף ודיוק תהליכים אישיים? שיעורי החינוך הגופני הם מרחבים בהם נוצרות הבניות הקשורות לזהויות מגדריות, ובייחוד לחיזוק זהות מיינסטרים גברית; מחקר מרקוס-בן צבי ומאיר מ-2015 הראה כי ההנחה הרווחת אצל מורות ומורים היא שכאשר בנות מבקשות עזרה בשיעור זה בגלל שהן לא מבינות את החומר הנלמד ואילו כאשר בנים מבקשים עזרה זה משום שהם סקרנים ורוצים להראות מעורבות בשיעור; מחקר נוסף הראה כי בנות תקבלנה יחס יותר ותרני והן פחות תידרשנה להשקיע ולהוכיח את עצמן. כמו כן הציפיות של המורות והמורים מבנות תהיינה נמוכות יותר במקצועות הריאליים מאשר מבנים.
עד כמה אנחנו במודעות למסר הסמוי שהתלמידים שלנו מקבלים כשכל הזמן פונים לכולם בלשון זכר? ומה חוות מכך התלמידות שלנו? כיצד זה משפיע על כל המגדרים? גם אלו שלא נמצאים בשום קצה מגדרי-בינארי?
מה זה משנה אם אנסח שאלה במתמטיקה בלשון זכר בלבד? זה שטויות הרי, לא?
מה זה משנה אם ההודעה ששלחתי בנוגע לערב כיתה מנוסחת רק בלשון זכר? מה זה משנה אם לימדתי בכיתה שיעור כימיה ובכל פעם שאלתי: "מי יודע...?".
האם זה באמת משנה?
מחקרים אמפיריים שבודקים את ההשפעה של שפה שוויונית בכיתה כבר הראו ש... כן. זה משנה. המסקנות שלהם מראות את ההשפעה של השפה לא רק על ההישגים של התלמידים והתלמידות אלא גם על עיצוב זהותם האישית, האמונה בעצמם, השאיפות והחלומות.
נכנסתי למסע הזה בלי שהבנתי את המשמעות שלו, את האדוות שהוא עשוי לעורר, את השינויים שהוא יעשה ואת מרחק ההשפעה שאת עומקו כל כך קשה לראות. היום ברור לי שזה אחד המסעות החשובים והמשפיעים ביותר שזכיתי לקחת בהם חלק, כמורה וכאישה בעולם. וכשיש שינוי כזה קטן שאני צריכה לעשות, אבל שהוא קצת מקומם, קצת מלחיץ וקצת מרגיש שטותי, זאת כנראה הזמנה להתבוננות ביקורתית על מהותו של הרגל שהשפעותיו סמויות מין העין, אך אין זה אומר שהן לא שם.
