הפסיכולוגיה בשירות המורה
בוקר. נכנסת לאוטו עם ספל קפה ביד. שוב לא הספקתי לשתות אותו בבית. הרדיו מנגן ברקע והמחשבות רצות קדימה: מה צריכה עוד להכין לשיעור הראשון. לא הספקתי אתמול לדבר עם התלמידה הזו. לא לשכוח לצלם שני עמודים מהחוברת לפרטני. נכנסת לבית הספר ודוהרת במדרגות למעלה. רק להספיק הכל. מזכירות. שירותים. ממלאה בקבוק מים במטבח והנה אני כבר מול דלת הכיתה. צילצול. יש ימים שזה אשכרה מרגיש כאילו מישהו לחץ על כפתור ההילוך המהיר ושכח לשחרר.
אוחזת בידית. ורגע לפני שפותחת את הדלת - עוצרת. נזכרת שלי ורק לי יש את היכולת ללחוץ על ה"פאוז". עוצמת לרגע עיניים. אם מישהו יעבור עכשיו במסדרון אולי יחשוב שאני מוזרה. אבל רוב הסיכויים שאפילו לא ישים לב. לא רק אני נמצאת על ההילוך המהיר. עוזבת את הידית ולרגע קטן נשענת על הקיר. מניחה את כפות הידיים על הבטן. ונושמת. שמה לב לבטן שעולה ויורדת עם הנשימה; הנשימה שקורית כל הזמן ולרוב היא שקופה עבורי. קצב הנשימות מאט באופן טבעי והדרגתי. סופרת חמש נשימות. זה הכל. כמה זמן זה לקח? פחות או יותר 20 שניות.
פותחת את הדלת ואני בכיתה. אותה אני, אבל בכל זאת קצת אחרת, קצת יותר נוכחת. קצת יותר בתשומת לב למה שמסביבי. מארגנת את השולחנות בטורים. עוברת ביניהם ואוספת פיסת נייר שנשכחה על הרצפה. מוחקת את הלוח. בינתיים ילדים נכנסים ומתיישבים. יאללה בואו נתחיל, אני אומרת. לא יאמן אבל מרגישה שהעצירה הזו עשתה משהו. אבל מה? מה כבר משתנה ב-20 שניות? מדייקת לעצמי: אני כבר לא באוטומט - בריצת המדרגות, בהילוך המהיר. לפחות עד לפעם הבאה.
שיעור שלישי, חשבון לכיתה ב', הילדים נכנסים בסערה לכיתה. כנראה זה השילוב בין יום חם למשחק כדורגל בין השיעורים. גם אני כבר מרגישה את העייפות של היום. לא פשוט ללמד שלושה שיעורים ברצף, הקול קצת פחות עוצמתי, וגם האנרגיות. בואו חמודים, נתחיל, אומרת. הם עוד בשלהם: אחד קורא עיתון בפינת הכיתה, השנייה זורקת את הקלמר באוויר אל חברתה שתופסת, השלישי מדבר בקולי קולות עם חבר שנמצא בצד השני של הכיתה. תחילת השיעור נראית בלתי אפשרית מכאן.
מה קורה? שבו, אני אומרת שוב, הפעם בקול יותר חזק. חוץ מילדה אחת שיושבת מולי ומסתכלת אלי בעיניים גדולות - אין התייחסות. מרגישה איך הכעס והעלבון מתחילים לבעבע בי. רגע לפני שמאבדת את זה או מרימה את הקול, לוקחת נשימה ונזכרת: יש לי פה מרחב בחירה.
מתיישבת לצד השולחן ומתבוננת בהתרחשות, רק מתבוננת מבלי להתערב בה. ובוחרת שוב: איך כדאי להתחיל? שולפת מהתיק שלי את הקערה הטיבטית. אוחזת בה ביד שמאל, המקל בימין. נעמדת מול הלוח בלי לומר מילה. רואה כמה ילדים שכבר שמו לב. מה זה, הם שואלים, מאיפה הבאת את זה?
צליל שמהדהד. קערה טיבטית
זו הקערה הטיבטית שלי, שהגיעה מארץ רחוקה, אני אומרת למי שמקשיב. בינתיים שמה לב שחלק מהילדים שהיו בסוף הכיתה מתחילים להתקרב. עוד כמה רגעים אני אקיש בה ואזמין אותכם להקשיב לצליל המיוחד שלה. רוצים לשמוע? כן, הם משיבים. ומלבד אחד שעדיין קורא שם מאחור אני שמה לב שכולם איתי. גם אם לא יושבים עדיין במקומות בצורה מסודרת. אבל איתי.
כשאקיש בקערה אזמין אתכם לעשות משהו. זה דורש הקשבה אז תפתחו את האוזניים שלכם טוב-טוב. אתם יכולים? כן, הם אומרים בהתלהבות. אני אקיש בה וכל אחד מכם ילווה את הצליל שלה עם הקשב שלו. ברגע שתשמעו את הצליל שלה מסתיים - רק תניחו כף יד על הלב. אין צורך לומר 'סיימתי', רק להניח את כף היד על הלב. כל אחד מאיתנו שומע את הקערה קצת אחרת. אז השוואה עם אחרים מיותרת. מי שמקשיב טוב יותר בעיניים עצומות מוזמן לעשות זאת. מוכנים?
מקישה בקערה, וכמו קסם. שקט של הקשבה משתרר בכיתה. חלק מהילדים עוצמים עיניים. חלק בוהים באוויר או בקערה. ולאט לאט הידיים שלהם מונחות על הלב. יופי, אני אומרת. עכשיו בואו נתחיל. עוברת ביניהם ומי שעוד לא יושב מניחה את כף ידי על הכתף שלו ואומרת: שב, שבי. כותבת על הלוח תרגיל. מבקשת להעתיק אותו למחברות, הנה התחלנו בשיעור. או שבעצם הוא כבר התחיל מזמן.
לפני כשנתיים הוכשרתי כמנחה של "שפת הקשב", מיינדפולנס לילדים ונוער, תוכנית עבודה עם ילדים שפותחה על ידי שימי לוי ישובי במסגרת המרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש. במסגרת עבודתי כמורה בבית הספר אני מלמדת שיעורי בחירה של "שפת הקשב", בהם אני מזמינה ילדים וילדות לתרגל מיומנויות קשב ותשומת לב למה שקורה עכשיו במגוון פעילויות, משחקים ותרגילים. במקביל אני משלבת כמעט בכל השיעורים הרגילים שלי אלמנטים ומיומנויות אלה. במאמר זה בחרתי להציג דוגמאות מהסוג השני. זאת בכדי להראות שהמיינדפולנס יכול להיות חלק מכל רגע ורגע הכי יומיומי. גם בבית הספר.
קשב או קשיבות בעברית, הוא תרגול המאפשר פיתוח מיומנויות של ריכוז, בהירות תפיסתית וויסות רגשי באמצעות הפניית תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית למחשבות, רגשות ותחושות גוף. תרגול מיינדפולנס הופך אותנו למודעים יותר למחשבות ותהליכים מנטליים ומפתח בנו את היכולת להכיל ולהתמודד עם אתגרים וקשיים תוך שמירה על יציבות ואיזון נפשי (מתוך האתר של שימי לוי ישובי).
