להתחבר למאה ה-21
באחד בספטמבר יכנסו לראשונה בני שש הנרגשים בשערי בית הספר, ויגלו עולם זר של דרישות ותקנות מכבידות – שעות רבות של ישיבה מרוכזת על כסא ומשימות מאתגרות. אם לא די בכך, כבר במשימת ההעתקה הראשונה מהלוח, "שלום כיתה א'", הם יחוו חששות, תסכול ואימה: האם הצלחתי לכתוב נכון? כאן מתגבשת אבחנתם הראשונה: לכתוב זה לא כיף. בכל בוקר ילמדו הילדים לצייר את אותיות הדפוס בצורה ובמיקום המדוייקים, ולקראת פסח, כשיתחילו להרגיש ביטחון, יגלו שהגיע הזמן ללמוד את דרך הכתיבה המציאותית. עתה מתגבשת אבחנתם השנייה, המטרידה יותר: האם כל מה שמלמדים בבית הספר חשוב, או שמא מבזבזים כאן את זמני, כוחותיי והמוטיבציה שלי?
הכתיבה הידנית היא תחום שלא מקבל דגש ראוי בהכשרת המורים, במחקר החינוכי ובספרות הפדגוגית. לצד עשרות ספרים על קריאה טכנית ודיסלקציה הפקת כתב היד מיוצגת על המדף רק בספר אחד שנכתב לפני 36 שנים. בתוכנית הוראת העברית בכיתה א' אין המלצות לדרכי ההוראה של הכתיבה הידנית, להערכת ההתקדמות ולמתן המענה לתלמידים המיומנים פחות. גם במבדק הקריאה והכתיבה בעברית אף לא אחת מעשר המשימות עוסקת בכתב היד. נראה כי ההתייחסות לכתיבת אותיות ה"דפוס" וה"כתב" היא כאל מיומנות הנרכשת מאליה. אך המורים אינם מצליחים לזהות את הילדים בעלי הקשיים המגוונים ולעזור להם להתעלות מעל טכנולוגיית הכתיבה כדי ליהנות מהיכולת לבטא את רגשותיהם ומחשבותיהם, ליצור אומנות ולתקשר. לדעתי, הגיע הזמן לבדוק מדוע אנחנו ממשיכים ללמד ציור של אותיות דפוס שעתידות להיזרק ל"פח הזבל של המוח". במאמר זה אני מציעה דרכים בהן ניתן לשנות את טכניקת הלימוד הקיימת בכדי להגיע לתוצרים יעילים, מצמיחים ומהנים יותר.
כיתה א׳
תלמידי כיתה א' נולדו לעולם התקשורת הדיגיטלית המיידית וקצרת-הטווח, תפיסתם החזותית והחברתית שונה משל מוריהם. הם מיומנים בשימוש בטלפון, בטאבלט ובמחשב ונהנים מהאפשרויות שהם מזמנים. יש להתאים את תכניות הלימודים למיומנויותיהם ולצרכיהם הרגשיים של התלמידים ולהכין אותם לעתיד, תוך פיתוח אהבה ללמידה. הקריאה והכתיבה חייבות להפוך לטכניקות שמשרתות לימוד ויצירת תכנים מעניינים במקום מטרות ואידיאולוגיה בפני עצמן. הכתיבה בדפוס דורשת הדבקת מקטעים ישרי-קו בבקרה חזותית מתמדת, אך בכתיבת אותיות כתב הילד חוזר שוב ושוב על התנועות המעוגלות, מוחו לומד לתאם בין פעולות השרירים לתכנון השפתי ללא בקרה מודעת. רק אוטומטיזציה זו מנבאת את אורך ואיכות הטקסטים שיכתבו תלמידים בכל הגילאים, ולכן עליה להפוך להישג המרכזי ברכישת כתב היד. ילדים לומדים לקרוא באופן היעיל ביותר מתוך טקסט מודפס ולא מתוך אותיות הדפוס המסורבלות שיצרו, ולכן ה"כתיבה לשם קריאה" אינה מייעלת בהשוואה למאמץ הנדרש בהפקתה.
בכיתה א' מוצע להתמקד בהנחלת הקריאה ובלימוד תבניות כתיב באמצעות הקלדה בטלפון ובטאבלט כדי לרכוש תחילה את המיומנויות שביסוד הכתיבה מבלי לכתוב ידנית – להבין את חוקיה, להפנים תהליכי ההעברה משפת הדיבור לכתיבה ולצבור תוכניות כתיב אוטומטיות למילים רבות. ניתוק הצימוד קריאה-כתיבה מוכר בתלמודי התורה וגם בפינלנד, בה לומדים כתיבה ידנית בכיתה ג' לאחר שנתיים של הקלדה, בשיטת ה"קריאה לשם כתיבה". התלמידים יצליחו במהרה להפיץ טקסטים בעלי משמעות עבורם. הם יתקשרו עם הורים ומורים, ישתפו את חבריהם בחוויותיהם ומחשבותיהם, המורה תעזור להם ליצור קובץ סיפורים קצרצרים ועיתון כיתתי בכתיבה שיתופית. את המיומנויות הגרפומוטוריות רצוי לפתח בדרכים אומנותיות ומהנות: מישוש ומשחק באותיות מן המוכן, שרבוט, ציור, מבוכים וכתיבה מומצאת.
כיתה ב׳
בכיתה ב' התלמידים יתמקדו ברכישת המיומנויות המוטוריות והאירגוניות של כתב היד. חשוב להתמקד בשיטות הוראה המבוססות על ביצוע מוטורי יעיל של אותיות הכתב, כמו כתיבה ברגל בארגז החול ומשחק של רישום תנועת האות באצבע על גב החבר, ולהפחית שימוש בחוברות הלימוד שבהן מציירים אותיות שצורתן מרומזת בנקודות. התלמידים יהנו מבחירת צבע העיפרון, גודל האותיות וסוג הנייר - גודלו, צבעו וצורתו.
כיתה ג׳ והלאה
החל מכיתה ג' רצוי ללמוד הקלדה יעילה במחשב. גם ההקלדה העיוורת חייבת להפוך לאוטומטית ולאפשר רישום מהיר תוך מיקוד בתכנים. עלינו להכשיר את ילדינו כמיטב יכולתנו לתפקד בעולם העכשווי, מתוך הבנה שבעוד שתים עשרה שנים הם יצאו לעולם שונה לחלוטין מזה שאותו ניתן לשער היום.
לסיכום, למרות קיום הטכנולוגיות הדיגיטליות אין לוותר על הוראת הכתיבה הידנית. כל למידה מוטורית משדרגת את תיפקודו ומבנהו של המוח. הכתיבה היא הפעילות המוטורית המורכבת ביותר. היא משלבת תיפקודים תחושתיים ותנועתיים בסיסיים עם יכולות קוגניטיביות גבוהות, כתכנון, ארגון, ויסות וביטוי שפתי, מנגנונים המשרתים גם פעילויות אחרות של האדם. בנוסף, כתב היד הוא ערוץ מידע חשוב למומחים מתחומים שונים, כמו היכולת לאתר באמצעותו ליקויי למידה או איתותי מצוקה המופיעים בעקבות טראומה. רק מי שלמד לכתוב ידנית מצליח לקרוא טקסטים כתובים בכתב יד שכתבו אחרים, ועולם שיוותר על הכתיבה הידנית יוותר בהכרח גם על נכסי התרבות שבכתבי היד, על דרך הביטוי האישית והייחודית ביותר, ועל המרכיב הרגשי העוצמתי שמעורר מכתב הכתוב ביד. היום, יותר מתמיד, נחוצה הקמת צוותי מדענים רב-תחומיים לפיתוח רפורמת כתיבה מבוססת-מחקר, לשם ייעול והפחתת מיכשולים וכישלונות בלימוד התקשורת הכתובה, בדרך שתאפשר הנאה וסיפוק של התלמיד בלמידה אקטיבית, משמעותית ומכוונת להבעה, ליצירה ולתקשורת.
