להתחבר למאה ה-21
כולנו מכירים את הרוטינה היומית, הנפוצה במשפחות רבות, בה הורה אוסף את ילדתו מבית הספר ושואל אותה "מה למדת היום?". לכאורה, שאלה תמימה ואמפתית בניסיון ליצור שיח. הורים רבים מתעניינים בשלומם של ילדיהם הנמצאים שעות רבות בבית הספר, ומקווים לקבל תשובה מפורטת. למרבה פליאתם, פעמים רבות התשובה אותה ישמעו היא "לא למדתי היום כלום". נסו לדמיין מצב הפוך – ילד אוסף את אמו מעבודתה ושואל אותה מה היא למדה היום. אם נצא מנקודת ההנחה שלמידה לא מתחילה ומסתיימת בבית הספר - כולנו ממשיכים ללמוד במשך חיינו, הרי שאלתו של הילד קצת מוזרה, אך לגיטימית.
התקשיתי לענות על השאלה ״מה למדתי היום?״ בעצמי. סרקתי בראשי את אירועי היום, והוספתי גם את אירועי אמש, אך בכל זאת נותרתי קצת אילם. לא הצלחתי לעלות למודעות שלי פריט ידע או מיומנות כלשהי שצברתי או חיזקתי. האם הפסקתי ללמוד?
למידה מודעת ולא מודעת
רב תהליכי הלמידה, המתרחשים בבגרות וגם בילדות, הם תהליכים לא מודעים. לעיתים רחוקות האדם מזהה על עצמו שהוא לומד. ברור כי אדם שילך לסדנת בישול ללא ידיעה איך להפעיל תנור ובסיומה ידע להכין פשטידה, יעיד כי עבר תהליך של למידה. אך נסו לחשוב איזה נפח מהידיעות ומהמיומנויות שלכם למדתם בצורה כזו. רוב תהליכי הלמידה הם משולבי-חיים ושזורים ביום-יום בצורה טבעית, לא מכוונת ולא מודעת. אפילו המיומנויות הקלאסיות, כמו קריאה וכתיבה, אשר נוטים לייחס את למידתן לבית הספר, לא באמת נרכשו שם במלואן. החשיפה לאותיות, מילים וסיפורים מתחילה מגיל מוקדם מאד וכך מתחיל להיבנות מודל מנטלי של מיומנויות אלה. בחברות מסוימות נראה שילדים לומדים לקרוא ולכתוב גם ללא שום סוג של למידה פורמלית, רק מחשיפה לסביבה האוריינית המקיפה אותם.
הטיב לתאר זאת ממני ג'ון הולט בספרו "בלמידה מתמדת": "לחיות זה ללמוד. אי אפשר להיות חי ובהכרה מבלי ללמוד דברים כל הזמן. הצורך הזה להבין את העולם ולהיות מסוגל לעשות בתוכו דברים, דברים שהאנשים הגדולים עושים, הוא כה חזק, עד שמתאים לכנותו דחף ביולוגי". למעשה, גם אותו אדם הנרשם לסדנת הבישול נחשף בסדנה למה ש"למד" בעברו, והמודל המנטלי שלו בנושא החל להיבנות הרבה לפני כניסתו לכיתת השף. כך לדוגמה, אנו מתחילים ללמוד לנהוג הרבה לפני שאנו מתיישבים במושב הנהג בשיעורי הנהיגה, אנו לומדים על "הורות", "זוגיות" והתנהלות כלכלית במשך כל חיינו מהצורה בה התנהל ביתנו בילדות.
עיוות המושג "למידה"
נסו לדמיין מצב בו תגובת הילדה נשמעת כך: "היום היה ממש כיף, למדנו כפל במספרים עד 100 בשיעור הראשון, בהפסקה למדתי לשחק טאקי עם שתי חברות, בשיעור עברית המורה תיקנה טעות בתשובה שכתבתי ובסוף היום למדתי את יסודות הקפיצה למרחק בשיעור חנ"ג." האם התגובה הזאת תרגיע את האב? האם היא תגרום לו להרגיש שעשה עבודתו ההורית היטב? האם לתשובה זו הוא ציפה?
לספק מענה סביר לשאלה "מה למדת היום?" היא מלאכה קשה למבוגר, עבור ילד היא כמעט בלתי אפשרית ומתסכלת היות והיא מבקשת דיווח על תהליכים לא מודעים ברובם. בשל הקושי להתמודד עם השאלה, עם הזמן הילדה מחליפה אותה לשאלה קלה יותר: "תארי מה קרה במהלך השיעורים היום?". כך "למידה" הופכת מתהליך אישי קסום, המובל על ידי האדם לתהליך אחיד ופסיבי המוכתב מהחוץ. בעיני הילדה, הולך ונבנה חיץ בין ה"למידה" ושאר החיים. מתחזק המיתוס כי למידה יכולה להתרחש בבית הספר בלבד.
אז מה, לא לשאול? לא להתעניין?
תלוי במטרה וביעד. אם מטרתכם לקבל דיווח אודות למידת ילדתכם – במקרה הטוב תקבלו תשובה חלקית ושולית ביותר, ולכן אני ממליץ לנסח שאלה אחרת. אם מטרתכם להביע עניין ולהתחיל שיחה, על ידי שאלה ממוקדת יותר מ"איך עבר היום?" – הייתי מציע לחשוב על חלופות שלא מערבות את המושג "למידה". נסו לשאול למשל "מה היה רגע השיא (הכי כיף/נעים/מעניין) והשפל (עצוב/מתסכל) היום?" או "גילית משהו חדש על העולם היום?". אפשר גם לחבק ולחכות, לתת את המרחב לדבר על כל מה שהיא רוצה. וגם אם היא לא, זה בסדר.
ועכשיו אשאל אתכם הקוראים והקוראות - מה אתם/ן למדתם/ן היום?
איש חינוך, תלמיד ומורה בזרם החינוך הדיאלוגי.
מייסד ומנהל הבלוג מורה בפלוס.
