מהו המקצוע המופלא שנותר מחוץ לתוכנית הלימודים?

מה משותף לאלברט איינשטיין, תומס אדיסון, אלכנסדר גרהם בל, לואי ברייל, ג'וליה רוברטס, ניל ארמסטרונג, מהטמה גנדי, מרגרט תאצ'ר, קלינט איסטווד, ליזה מייטנר, בנג'מין פרנקלין, אנני ג'אמפ קאנון ופיתגורס?

התשובה: כולם ניגנו בכלי מוסיקלי. תומאס זודהוף, זוכה פרס נובל ברפואה, הצהיר כי כישורי הניתוח והריכוז שלו נבעו מכך שלמד מוסיקה בצעירותו. הוא הסביר כי המורה שהשפיע עליו יותר מכל היה המורה שלו לבאסון, אשר לימד אותו כי כדי להצליח ולהתגבר על משברים יש להתאמץ ולהמשיך להתאמן. רק בצורה כזו, הוא הבין, יוכל להתעלות על עצמו ולהשיג משהו שהוא מעבר ל"רגיל". פיתגורס, מתמטיקאי ופילוסוף יווני בן המאה ה-6 לפנה"ס, למד מוסיקה והוקסם מתפקידה המרכזי של המתמטיקה במוסיקה. הוא סבר כי המוסיקה היא תחום מתמטי בפני עצמו ומשכך יש לה חשיבות רבה בפיתוח החשיבה והזיכרון. בין היתר, תורת המוסיקה הפיתגוראית חקרה את המרווחים בין הצלילים ובמידה רבה הניחה את היסודות להבנה ההרמונית במוסיקה. גם אלברט איינשטיין העריך את הסגולות השונות במוסיקה. הוא מצא פתרונות לבעיות בפיזיקה תוך כדי נגינה בכינור ובפסנתר, והצהיר כי אלמלא נעשה מדען, היה בוחר להיות מוסיקאי.

למרות שדורות רבים נהנו והתפתחו מהחיבור בין המדעים לבין המוסיקה, בימינו נהוג להפריד באופן חד וברור ביניהם במסגרת ההפרדה הרחבה יותר והדיכוטומית בין ה"הומאני" ל"ריאלי". בישראל נהוג לחשוב כי תלמיד חזק ב"הומאני" אינו "ריאלי", ומי שחזק ב"ריאלי" אינו "הומאני". אחת ההשלכות ההרסניות של תפיסה זו היא שהתלמיד הישראלי מצביע ברגליו נגד המקצועות ה"הומאניים", מתוך מחשבה שהם אינם "פרקטיים" ואין בהם פרנסה. אלא שדיכוטומיה זו כלל אינה נכונה, ובפועל מקצועות בעלי אופי שונה נוטים לחזק ולפתח זה את זה. בעולם של היום, חשיבותו של הידע כשלעצמו פחתה, ואילו מה שבאמת חשוב הם כישורי הלמידה: היכולת לאסוף מגוון רחב של נתונים, לחקור, להיות מוכן להתאמץ ולהתאמן גם כשלא פשוט, לחשוב בצורה עצמאית ויצירתית, להיות ביקורתי ולפתור בעיות. כישורים אלה מתפתחים במיוחד בלימודים ההומניים ובאופן מובהק - במוסיקה.

הקשר בין לימודי מוסיקה לבין מדעים מדוייקים הוא דוגמא נפלאה למערכת היחסים המורכבת בין לימודים "הומאניים" ל"ריאליים", בין מדעי הרוח והאומנות לבין מדעי הטבע. מחקר שנערך באוניברסיטת מישיגן מצא כי מדענים מאופיינים בנטייה מובהקת לעיסוק במוסיקה כתחביב. נמצא כי מגמה זו חזקה במיוחד בקרב זוכי פרס נובל בתחומי המדעים (ר' הגרף למטה). במחקר אחר נמצא כי עיסוק אומנותי מפתח כישורים ההכרחיים להפתחות כמדען יצירתי. 

זוכי נובל נהנים לעסוק במוסיקה יותר ממדענים אחרים והרבה יותר מהאוכלוסיה הרגילה

אני מבקש לטעון כי אנחנו חייבים ללמד מוסיקה בבתי הספר, מתוך תפיסה כי המוסיקה מעמיקה את ההבנה והכישורים בכל שאר המקצועות ותחומי החיים. ביתר דיוק, חוקרים מצאו כי מוסיקה מועילה לתלמידים בארבע קטגוריות עיקריות: (1) הצלחה חברתית והפחתת התנהגויות אלימות; (2) הצלחה בבית הספר, במיוחד בתחומי המדעים והמתמטיקה; (3) פיתוח אינטלגנציה; (4) הצלחה בחיים. למעשה, מוסיקה היא אחד המקצועות החשובים ביותר שניתן ללמד בבתי הספר מבחינה פיזית, רגשית, אינטלקטואלית, חברתית ורוחנית. חוקרי מוח מצאו כי נגינה בכלי מוסיקלי היא המקבילה המוחית להתעמלות לכל הגוף, שכן הנגינה מפעילה את מרבית המרכזים המוחיים.

במחקר נמצא גם כי לימודי מוסיקה משפרים משמעותית את ההבנה וההישגים של התלמידים במקצועות אחרים. במתמטיקה, למשל, נמצא כי הבנה של נושא הקצב המוסיקלי תורמת לשיפור כישורי המרחב-זמן. כישורים אלה הם חלק בלתי נפרד מרכישה של מיומנויות מתמטיות חשובות. גם כישורי הקריאה, אוצר המילים, הזיכרון המילולי והיכולת לרכוש שפה חדשה משתפרים משמעותית הודות ללימודי המוסיקה.

מלבד השיפור במקצועות הלימוד השונים, נמצא כי לימודי מוסיקה משפרים גם את היכולות החברתיות של התלמידים. באמצעות המוסיקה קל יותר לרכוש חברים ולהפגיש בין אנשים שלא היו נפגשים ללא העיסוק במוסיקה. על מנת לנגן ביחד צריך להקשיב לאחר ולשתף עמו פעולה. מדובר בכישורים חברתיים בעלי חשיבות עליונה. כמו כן, נמצא כי לימודי המוסיקה משפרים את הביטחון והדימוי העצמיים ומשפרים את יכולות ההבעה של התלמידים.

למרות החשיבות הרבה של לימודי המוסיקה, הם הולכים ונדחקים מתוכנית הלימודים בבתי הספר בישראל. מורים למוסיקה מועסקים במערכת החינוך בתנאים קבלניים, מכיוון שהמוסיקה אינה נחשבת למקצוע ליבה. מורה למוסיקה בחינוך היסודי עשוי ללמד כ-700 תלמידים במספר בתי ספר על מנת להתפרנס. במרבית המקרים, שיעורי המוסיקה מתקיימים במשך שעה אחת בשבוע. תנאי ההעסקה האלו לא מושכים את המורים הטובים ביותר וגורמים לתחלופה גבוהה של מורים. המצב בבתי הספר העל-יסודיים גרוע אף יותר. בהיעדר מימון לחינוך מוסיקלי מטעם משרד החינוך, בתי ספר המעוניינים לספק שיעורי מוסיקה פונים לכיסם של ההורים. מגמה זו מעמיקה את הפערים בחינוך משום שרק אוכלוסיות חזקות מבחינה סוציו-אקונומית מסוגלות לשלם את התוספות האלו.

מערכת החינוך בשבדיה, לעומת זאת, מספקת מזה שנים ארוכות חינוך מוסיקלי איכותי כמעט לכל התלמידים. לימודי המוסיקה בשבדיה לא נועדו לגדל את הדור הבא של מוסיקאים מקצועיים, אלא להעשיר את עולמם של התלמידים באמצעות המוסיקה. תוכנית הלימודים כוללת ביצוע אקטיבי של מוסיקה על ידי נגינה ושירה, ולא רק למידה פאסיבית בצורת האזנה למוסיקה. התלמידים רשאים לבחור באילו כלים ינגנו ואילו שירים או יצירות הם יבצעו. כאמור, המוסיקה אינה נתפסת כמטרה שלעצמה, אלא כמקור ייחודי לפיתוח אישי וחברתי. הרעיון המרכזי הוא העצמה של התלמידים על ידי אחריות אישית לתוכן ולקצב של לימודי המוסיקה שלהם.

גם בישראל אפשר, כמו בשבדיה, לקדם את תלמידינו באמצעות המוסיקה. חינוך שמטרתו להוביל לחדשנות, לחיי קהילה ענפים, ליכולות לחשיבה ביקורתית ויצירתית, למצויינות ולרעיון של מאמץ ואימון, חייב לכלול לימודי מוסיקה.

אסיים בטקסט שכתבתי לתלמידי כיתת המוסיקה שלי בפתיחת השנה. הטקסט מבוסס על פלקט שראיתי בקונסרבטריון בארצות הברית.

מוסיקה היא מדע
מוסיקה היא מתמטיקה
מוסיקה היא שפה זרה
מוסיקה היא היסטוריה
מוסיקה היא חינוך גופני
מוסיקה מפתחת ראיה ביקורתית ודורשת מחקר
מוסיקה היא כל הדברים האלו, אבל יותר מכל, מוסיקה היא אומנות

לכן אני רוצה שתלמדו מוסיקה
לא בגלל שאני רוצה שתהיו מוסיקאים בעתיד
ולא משום שאני מצפה שתשירו או תנגנו כל החיים שלכם

אלא כדי שתהיו אנושיים
כדי שתדעו לזהות יופי
כדי שתהיו קרובים יותר למשהו מעבר לעולם הזה

כדי שיהיה לכם משהו עליו תוכלו להישען
כדי שתהיה בכם יותר אהבה, יותר חמלה, יותר עדינות, יותר טוב
ובקיצור - יותר חיים.