נעשה, נשמע, נתכנן - סדר הפעולה המוזר של משרד החינוך

אל תגלו לגנבים, אבל יש לי בבית שלושה אוצרות (אולי ארבעה אם מחשיבים את אבא שלהם). הצעיר מבין השלושה, בן שנתיים וחצי, משתמש בקסם אישי כנשק. זו גם אולי הסיבה, שהפיג'מה המועדפת עליו היא פיג'מה ששייכת לאחיו וגדולה עליו בשלוש מידות (אפילו אחרי כיווץ אינטנסיבי בכביסה). רמת המתיקות שלו כשהוא טוען ברצינות תהומית שהפיג'מה שלו - מוסיפה לנו שני קילוגרם ל"צמיגים" מבלי לקחת ביס.

אבל החלק הכי ממיס, לטעמי האישי, הוא השלב שבו הוא מנסה להתיישב על כיסא מבלי לדרוך על המכנסיים; המכנסיים הרי ארוכים מדי. אז כדי להתיישב הוא צריך למשוך אותם למעלה. רק מה? הוא עוד לא הפנים שמכנסיים – הכי כדאי למשוך מלמעלה. אז במקום למשוך אותם כהלכה, הוא מתעקש לתפוס אותם מהברכיים ואז מתחילה סצנה שלא הייתה מביישת שום סלפסטיק:

הוא – מושך את המכנסיים מהברכיים ואז צריך לטפס על הכיסא כדי להתיישב. כדי לטפס, הוא צריך ידיים, אז הוא משחרר את האחיזה מהמכנסיים, אבל כשהוא משחרר את האחיזה - הם צונחים חזרה לרצפה, אז הוא נאלץ לרדת מהכיסא ולהתחיל את כל הריטואל הזה מהתחלה.

אחרי שתיים או שלוש חוויות של כישלון, אני תופסת בזווית העין מבט של חשדנות ובלבול שמעיד על תחילתו של זיהוי התקלה בתהליך. לרוע מזלו, בדרך כלל בשלב הזה, הכלבה מתחילה לרדוף אחרי הזנב של עצמה ומסיחה את דעתו מהמשימה שאליה התגייס מלכתחילה. על פי רב, בסופו של דבר, הוא מוצא את עצמו יושב על הכיסא כשהמכנסיים מופשלים למחצה וכולם מאוד משועשעים.

זה מחזה מענג כשמדובר בפשוש בן שנתיים וחצי, אבל הבעיה המדאיגה היא, שרצף לוגי זהה מאפיין רבות מההחלטות המתקבלות גם במשרד החינוך. זה פשוט הרבה פחות חמוד כשבמקום פעוט מתוק, מדובר במשרד ממשלתי בן 66.

בואו ניקח כדוגמה את סוגיית הטיפול בנושא הדלפת מבחני הבגרות. הסוגיה מוכרת מזה שנים. אפילו השנה, כבר במהלך בגרות החורף שהתקיימה בינואר, בוטל שאלון מתוך בחינת הבגרות במתמטיקה בשל הדלפה.

אז לא ממש ניתן לטעון שהחדשות אודות הדלפה נוספת (הפעם בדיוק לפני תחילת הבגרות באנגלית) היכו במשרד החינוך כרעם ביום בהיר. היינו מצפים ממוסד שאמון על בחינות הגמר של כל תלמידי ישראל, שייערך עם איזו תכנית מגירה לשעת צרה? (לא?)

אז לא.

עם הגילוי אודות ההדלפה, פרץ שטף של הנחיות סותרות אודות ההתנהלות בבחינה, שטף שלא רק יצר עומס והמולה, אלא גם החטיא לגמרי את מטרתו. תלמידים נדרשו לענות על שאלון חדש, אך עד ששוכפלו כל השאלונים החלופיים, התלמידים ישבו וענו על השאלון המקורי. מסתבר שבשאלון החלופי רק החליפו את סדר התשובות והמסיחים בשאלות הרב בררתיות, כך שמי שהכיר את השאלון המודלף – הרי כאילו קיבל את אותו המבחן!

מיד לאחר הבחינה, יצא משרד החינוך עם סדרת הנחיות חדשות לאופן ניהול מבחני הבגרות. אתם בטח מכירים את ההחלטה המפוקפקת לדרוש מהתלמידים להגיע 45 דקות לפני הבחינה כדי שהמבחנים ישוכפלו בבית הספר.

המבחנים ישוכפלו בבית הספר?!

כדי לפתור בעיה אחת, נוצרה פרצה ענקית שמזמינה הדלפות. אבל זה לא נגמר שם – מישהו חשב על האופן בו תסופק השגחה נוספת של 45 דקות לכל כיתה? על הבעיה הטכנית של מציאת חדר פנוי ל45 דקות האלה כשיש שאלונים רצופים? על השערורייה שבכליאת תלמידים במבחנים ארוכים במשך שעות (סליחה, לא "כליאה", צמצום מרחב, אתגור תזוזתי...). אפילו מבחינה טכנית, לא עניין אף אחד שיש תיכונים שבהם יש מכונת שכפול אחת בלבד וגם היא לעיתים קרובות מקולקלת. אז מה עושים? עשרות תיכונים ברחבי הארץ יצטרכו לרוץ למשרדים בסביבה שלהם ולשכפל מאות עותקים של מבחנים?

באמת? זו התכנית הכי טובה שאפשר היה לגבש?

הפתעה המרעישה היא שיום אחד של שביתת הורים הפיק פתרון חלופי הגיוני בהרבה - שליחים.

אך באותה נשימה התקבלה גם ההחלטה על הפקדת הטלפונים הניידים של התלמידים בידי רכזת הבגרויות – החלטה הזויה שלא מחוברת לשטח. מה אם פלאפון הולך לאיבוד או נשבר? מדובר במאות פלאפונים שכל אחד מהם עולה אלפי שקלים. מישהו מצפה מרכזת הבגרויות, מרכזת השכבה או ממנהלת בית הספר לשאת באחריות כלכלית על מאות אלפי שקלים? בערבון של מי בדיוק?

מי ישמור ויערוב לפלאפונים בשווי עשרות אלפי שקלים?

המקרה של ההדלפות אינו יחיד. אפשר להדגים את אותם אלמנטים בדיוק, גם על תוכנית "30:70" – תכנית שיועדה להפחתת עומס הבגרויות על התלמידים. במסגרת התכנית, בחינת הבגרות החיצונית אמורה להצטמצם ל-70% מהיקף החומר, ו-30% נוספים יקראו מעתה "למידה משמעותית" ועליהם ייבחנו התלמידים בבחינה פנימית – בית ספרית.

 אולי בשיחת סלון של מי שמחוץ למערכת החינוך ההחלטה נשמעת גאונית, אבל בואו נתאר מה מבין מזה מורה מן השטח:

למעשה יש שתי אפשרויות:

1. מורידים באמת עומס מהתלמידים - מה שאומר שה-"30%" זה ישראבלוף, כלומר - זו למידה חפיפניקית, "בכאילו". קוראים לזה 30% ומצפים שהמורה יקדיש לכך בעצם רק 5% מזמן הלימוד. ואז קורים כמה דברים: ראשית, מקצועות רבים, כמו לדוגמא פיזיקה, החזירו חזרה לתוך 70 האחוזים הנותרים, את כל מה שאפשר לדחוף חזרה לתוך החומר (אפשר להבין למה). כמובן שהקלה אמתית על העומס לא תהיה כאן. דבר שני שמתרחש, הוא שמתוך הקשבה לשטח, זוהה הקושי, וועדת המקצוע בפיזיקה המשיכה להתווכח על מה יכנס לתוכנית הלימודים עוד ביוני, אבל את הספרים שצריך להזמין לשנה הבאה כבר בתי הספר היו צריכים להזמין במאי. מילא הספרים, אבל מי שלומד פיזיקה ברמת 5 יח"ל במתכונת תלת שנתית כבר סיים שנת לימודים, מבלי שהמורים יידעו הלכה למעשה מהי תכנית הלימודים.

שיהיה ברור: לו הייתי צריכה לקבל החלטות במקום ועדת המקצוע הייתי נאבקת עם התהליך של וויתור על 30% מהחומר המשמעותי בדיוק באותה צורה! תהליך שינוי תכנית לימודים הוא תהליך עמוק וארוך. השינוי למשל, מפרקי בחירה לקרינה וחומר, תוכנן במשך 15 שנים. נשמע מוגזם? ממש לא. זה פשוט נעשה ברצינות.

2. לא התכוונו שה"30%" יהיו ישראבלוף; אולי התכוונו שיתבצעו עבודות חקר מעמיקות ולמידה אלטרנטיבית רצינית – מצוין! רק אז, לא ברור מי יממן את מתכונת ההוראה היקרה הזו של פרויקטים, שדורש יחס של מורה על עשרה תלמידים. ולא פחות מכך... שיהיה ברור ששום עומס לא יורד מהתלמידים - בדיוק להיפך. הם לא רק נבחנים בבחינות בגרות בכתב, אלא גם נדרשים לעבודה תובענית, מעמיקה ואינטנסיבית בהרבה מהלמידה הפרונטאלית. לקינוח – מצפה להם מבחן מעשי על עבודת המחקר - מבחן שגם אם נעשה במתכונת חלופית, הרי שהוא מלחיץ ומעמיס לא פחות.

אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. או שמורידים עומס ויורדת רצינות הלמידה או שנשאר העומס ונשארת הרמה. מישהו צריך לקבל החלטה אמיצה בנושא.

העניין הוא, שכדי לקבל החלטה אמיצה ולעשות שינוי רציני הנובע מחשיבה משמעותית צריך... עקביות!

לא פשוט לנהל משרד ממשלתי שדורש תהליכים ארוכים ומורכבים כשהפרסונות במשרד צפויות לשרוד בתפקידן בממוצע  כשנתיים וחצי.

יש לבעיה הזו פתרון שאף פוליטיקאי לא ירצה ליישם, אך פועל היטב במקומות נכבדים אחרים; הקצאת גוף מקצועי קבוע, שיחליט החלטות פדגוגיות ללא שיקולים פוליטיים. אבל איזה פוליטיקאי יבחר בדעה צלולה לצמצם לעצמו את השליטה בתחום האחריות שלו?

אז כיוון שהמבנה חסר העקביות ישאר, ככל הנראה, בזמן הקרוב, תרשו לי בבקשה למסור עצה שאני מתאפקת מזה זמן מה שלא לתת לבן שלי:  מכנסיים? מושכים מלמעלה!

במקום לכבות שריפות ולפתור אין ספור בעיות בהליכה, אולי נכיר בכך שבטווח הארוך כדאי להשקיע בתכנון לפני ההוצאה לפועל. נכון, זה דורש זמן ולא מספק תוצאות אינסטנט, אבל כשעוסקים בחינוך זה פשוט בלתי נמנע. ואם כבר מתכננים וכבר הרשיתי לעצמי להיות חצופה, אז אנצל את השוונג ואציע הצעה אחרונה.

אפילו כשנאס"א משגרים רכב חלל, בודקים עם הטכנאים בשטח שהכל תקין. הייתי מציעה, שלמרות השוליות של המורים, הרכזים, המנהלים והתלמידים, אולי כדאי ... לשמוע מה יש להם להגיד, לפני שמנחיתים החלטות או אולי אפילו... רגע לפני שמגבשים אותן?