ישראל במלחמה
בס"ד
גילוי נאות: המאמר שאתם קוראים עכשיו אמור היה להיות הפוך לגמרי ממה שהתכוונתי.
הכול התחיל ממחשבות המחנך שלי, שעבדו בחופש שעות נוספות ותהו: "בשביל מה אני בכלל מתאמץ, אם אין לי אפשרות לדעת האם ההוראה שלי הצליחה או לא?"
בניגוד גמור לשאר המקצועות, בהם אתה פחות או יותר יודע מאין באת ולאן אתה הולך, אצלנו המחנכים, נדמה שההוראה היא כמו מלחמה: אתה יודע מאיפה התחלת, אבל אין לך מושג איפה ואיך המסע הפדגוגי שלך ייגמר.
אין מחנך שלא מכיר את התחושה המתסכלת, של תלמיד שהושקעו בו כל כך הרבה משאבים, ובסוף, במקום זר פרחים, המחנך מקבל מהורי התלמיד מקלחת של מים צוננים. במקרים כאלה, מעל התסכול ותחושת ההחמצה, עומדת בפני התחושה שאין לי כלים לדעת האם העשייה שלי מצליחה.
בקיצור: במקור, ביקשתי להגיד כי אין כיום בחינוך כלים מדוייקים בכדי להשביח את ההוראה ממחוזות ה"בערך" לארץ הדיוק המובטחת.
*
ואז הגיעה התגובה של אור העורכת, שכתבה לי במילים אחרות: אתה בטוח שעברת על כל המאמרים? הבאנו במדור הוראה איכותית כמה וכמה כתבות ומאמרים שכל תכליתם לענות בדיוק על שאלות מיליון הדולר, מה בעצם נחשב להצלחה בחינוך, ואיך אתה כמחנך יכול לבדוק בדיוק כמה אתה מצליח ואיך עליך להשתפר.
בדיקה מהירה בהיסטוריה הבהירה לי שאכן קראתי את המאמרים הללו בעבר, אבל פשוט שכחתי מהם.
למה?
כי אני מורה, ותמיד ישנו עומס ואין זמן וכל הריטואל המוכר...
קראתי שוב את המאמר המצוין: בחנו את עצמכם – האם אתם מורים איכותיים?
ועברתי להרצאת הטד המהפכנית של ביל גייטס: ביל גיטס: מורים זקוקים למשוב אמיתי
והופתעתי מהמאמר של יובל נבו: מה נשאר להם בראש - שיחות עם תלמידים שלימדתי לפני שנים, שהביא במאמר גם את סיפורו הנוגע של דייויד מנשה: מה היית עושה אם היו לך רק עוד כמה חודשים לחיות? ואפילו, למרבה המבוכה, הגעתי לכתבה שביקשה לסכם מאמר חשוב של ג'ון האטי בנושא - מורי החכה: מי הם המורים שעושים שינוי בחשיבת התלמידים? כתבה שנכתבה על ידי אדם שבכל פעם שאני מסתכל במראה, אני נדהם מהדמיון המושלם שלו אלי.
החלטתי לעבור שוב על המאמרים. ומה אני אגיד לכם?
למרות הנטייה שלי לציניות, המלווה בניחוח סקפטי כבד ולמרות הקול בראש שתהה: "מה באמת הסיכוי שנצליח לתרגם לשטח את מאמרי מגדל השן, המגיעים בריח הסטרילי של מעבדת האקדמיה?", הפעם הרגשתי שהם העיפו אותי על כנפי המודעות:
הנה הכלים שהיו חסרים בשביל לעשות סדר בהוראה שלי. מדדים מדוייקים. עם התחלה וסוף שמותאמים לעולם השטח: בקשת? קבלת. אז מה עכשיו התירוץ שלך?
אולם למרות ארגז הכלים הנרחב, עדיין ליוותה אותי תחושה שיש פעמים בהן עדיין הכלים אינם מתאימים במדויק למחנכים, שמחפשים את הכלים שעוצבו בעבודת יד, בעלי הנגיעות האישיות יותר, בניגוד לשיטות הרחבות שנבנו להתאים לפס רחב של מורים.
אם כן, החלפתי את השאלה בשאלה אחרת המתחלקת לשניים:
אם יש לך כלים מגוונים למדוד את ההוראה שלך, מדוע אתה מתעלם מהם?
והאם ישנן עוד דרכים ואסטרטגיות שיוכלו להתאים לאלו שבכל זאת מרגישים פחות חיבור לארגז הכלים הזה?
*
מדוע מורים לא מנצלים את מדדי ההוראה האיכותית העומדים לרשותם?
ובכן, חשבתי לעצמי, יש לכך כמה סיבות:
א. קודם כל כי המראה הזו, של כלל השאלות והמדדים שמציבים את ההוראה שלי על שולחן הניתוחים, מתחת לזרקור, כאשר הם מסתכלים לה בלבן של העיניים, מלחיצה אותי. מאוד.
לא בכל פעם אני באמת מסוגל להגיע עם הדרייב הנכון בכדי לענות על שאלה מספר שלוש מתוך מחקרה של ד"ר יעל נאות (להרחבה הוראה איכותית - מפת מושגים ותובנות מהמחקר.)
"האם אתה מנסה להכיר את התלמידים כמה שיותר?"
באמת שהייתי רוצה לכתוב שכן, אבל מה לעשות, שלפעמים בא לי להסתלק כבר מהכיתה, והדבר האחרון, במחילה, שבא לי, זה להכיר את התלמידים כמה שיותר. קוראים לזה: אנושיות.
ב. גם ככה ההוראה מאתגרת במיוחד: בכדי שמחנך יוכל להיכנס לכיתה, להצליח לצאת משם בחתיכה אחת, ובנוסף להכל גם להעביר שיעור איכותי, הוא צריך להיות פסיכולוג, אומן, להטוטן, בעל עיני נץ, עור של פיל, מחשבה של שועל, נאמנות של כלב וענווה של חמור (ראו להלן - התלוש). אז האם בנוסף לכל, נשארו לי גם משאבים או תאים פעילים במוח, בכדי לעבוד עם עצמי על ביקורת בונה, שתעזור לי להשלים את הפער בין מצב ההוראה העכשווי שלי, לאידאליזציה הנוטפת משאלון ההוראה האיכותית? מסופקני.
ג. בשתי מילים: חוסר מודעות. ובמילה אחת: גאווה.
אתם תתנו לי ציונים? הרי אני כאן המחנך. הדמות המרכזית. הכוכב הראשי בהצגה. המלך הבלתי מעורער של ברודווי. אם אתם באמת יודעים כל כך טוב? בואו תחליפו איתי ותנסו להתמודד בעצמכם עם הקפריזות של משה מכיתה י'. זה ממש לא אישי, סר קן רובינסון - פשוט אני בעל המקצוע בכיתה.
ד. הפילוסוף הצרפתי וולטר טבע את המשפט: "הטוב מאוד הוא האויב של הטוב". לפעמים השאיפה שלנו לשלמות, גורמת לנו לרדת מכל הרעיון:
אני מחזיק מעצמי בן אדם רציני. מחנך בחסד. קשה לי וגם מרגיש לי לא מכבד, לחשוב על רגל אחת על השאלה "איזה מחנך הייתי היום?"
אני צריך לפני כן לקבוע דייט עם ישוב הדעת, ולשבת בנחת על הפוך ומוזיקת עולם, בכדי להיכנס ל"מוד" המותאם לבירור כזה. פחות מזה, והמודעות שלי בכלל לא קמה בבוקר.
*
רק חמש דקות - כלים בעבודת יד להוראה איכותית
וכאן אני רוצה להציע את אחד מהטיפים שמביאה לנו תורת המוסר (אחת מהתנועות החשובות שהתפתחו ביהדות ובשורתה: עבודת תיקון המידות). הטיפ מתייחס לשאלה בתוך כמה זמן אפשר לשנות את תפיסת העולם שלנו?
הבשורה של תנועת המוסר, שהייתה מודעת לנפש האדם ולאובססיית השלמות שלנו, היא שניתן לשנות את תפיסת העולם האישית, ובמקרה שלנו לדייק ולהשביח את ההוראה שלנו, לאיכותית יותר, בדיוק ב... חמש דקות. אבל חמש דקות קבועות.
תנועת המוסר קוראת לכל אחד מאיתנו לעצור רגע, לנוח, גם אם זה לכמה דקות. לחשב מסלול מחדש. לבחון האם נהפכנו מאנשים חושבים, לרובוטים שפועלים על אוטומט. החידוש שלה הוא שגם חמש דקות איכותיות, מספיקות בכדי להיכנס למהלך נפשי של אינטרוספקציה איכותית, כזו שתוכל בהתמדה, לעשות שינוי מהותי בנפש האדם ובמקרה שלנו: בהוראה.
חמש דקות בהן האדם מתנתק מכל רעשי הרקע שלו ושובר את כוח האינרציה, בכדי לצאת מהתנועה הנפשית הטכנוקרטית ולענות לעצמו על השאלה:
איזה מחנך הייתי היום?
איך זה עובד?
הקביעות היא הכול
אמנם רק חמש דקות, אבל הקביעות היא אקוטית. אם תצליחו להתמיד בכך בכל יום יותר מחודש (וסליחה מראש מניחוח כלל האצבע), יש מצב סביר שתוכלו כבר אחרי פרק זמן זה, לראות איך ההפלגה החינוכית שלכם מקבלת, באמצעות חמש דקות המודעות הללו, נופך איכותי של הוראה מדוייקת ויעילה יותר.
וכשחושבים על הדברים בצורה הזו:
אין ספק שמחיר ההקרבה של חמש הדקות הללו, שווה כל שנייה.
המאמר מוקדש ליעקב פינחס רנד, פרופסור לחינוך וחתן פרס ישראל לחקר החינוך שנפטר בשבוע שעבר ולאשתו בלהה, שנפטרה ארבעה ימים אחריו.
ועליהם נאמר: הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.
