להקשיב לשטח
בס"ד
הכול החל כשחברי המחנך ואנוכי שכחנו לקחת את הכדורים הנכונים והחלטנו, בניגוד גמור לעצת הקוסמוס והתקופה, להפוך את הטיול השנתי שלנו לנטול טלפונים ניידים, ללא הבדל דת גזע או מין: סמרטפונים. אייפונים. כולם הולכים להישאר בחוץ.
התגובות הראשונות להחלטה נעו בין שרבוט מספר טלפון של פסיכיאטרים טובים בעלי ניסיון מוכח בתחום (ד"ר קליין עושה ניסים. ממש מומלץ!), לבין תגובות בסגנון: "איפה אתם חיים? אתם באמת חושבים שבמצב הביטחוני העכשווי ההורים יאפשרו לכם לשלוח את ילדיהם ל'עין גדי', 'נחל דוד', 'מצדה' ו'שביל הנחש' ללא פלאפונים? כדור הארץ לצמד ההוזים..."
את המייל להורים שיגרנו מתוך בונקר, ואחרי לחיצת ה'סנד', הצטיידנו בשכפ"צ קרמי, כולל קסדה לעיניים.
בארבע אחרי הצהריים הגיע השיחה הראשונה, מסוכן הביטוח שעשיתי אצלו ביטוח חיים (שהוא במקרה גם אב לאחד הילדים בכיתה): "ההסכם מבוטל חביבי" אמר לי ביובש. "מה זאת אומרת?" הייתי המום. "אין לכם זכות". "דווקא כן" ענה בחיוך: "בשביל זה המציאו את סעיף קטן דלת: "והיה והלקוח המבצע פעולות מסכנות חיים מתוך אובדן שפיות זמני, תראה עצמה החברה פטורה מהמשך ההתקשרות ההדדית".
יום לפני הטיול החלו להגיע תגובות התלמידים:
"שמעת מה קרה?" שיתף אחד מהם את חברו: "יותר גרוע מסוף העולם אחי. המחנכים אסרו פלאפונים. בכלל. גם בתיק. מה נעשה עכשיו? איך נעביר את הזמן?".
ביום הטיול הודענו לכיתה שמבחינתנו, אנחנו לא מחייבים או הולכים לכפות שום דבר, אלא מראש בונים את הטיול כ'מסע צמיחה והתבוננות אישי' ולכן רעשי הרקע של הפלאפונים רק יפריעו. ובכל זאת, מי שהתבלבל וכן הביא מכשיר, מוזמן להפקיד אותו רגע לפני היציאה לטיול במזכירות. לא כעונש. אלא כהבעת אמון שלנו. מבחינתנו כולם יוצאים לטיול ללא פלאפונים.
בדקות הראשונות עדיין היו כמה שהביעו את מחאתם, אולם כעבור חצי שעה, האוטובוס עצר בתחנה ואסף לחיקו את כוח ההרגל, ומה שראינו אז היא לא פחות מקסם:
נדהמנו מהמהירות שהתלמידים העסיקו את עצמם, נהנו מהנוף הבראשיתי ועוצר הנשימה של נחל דוד, מההרים והשמיים: הם גרמו לי להיזרק חמש עשרה שנה אחורה, לתקופת הטיולים שלי ושל חבריי, טרום עידן הסמרטפונים, כאשר לא רק שמענו את החברים שלנו והנהנו להם כשהראש שלנו עסוק במשהו אחר, אלא באמת הקשבנו למה שהם אמרו והסתכלנו להם בעיניים.
מעבר לכך: פתאום המתח התמידי הזה, של טיולי הסמרטפונים, בהם התלמידים עוצרים רק בשביל לעשות סלפי, מחוברים לאוזניות ושומעים שירים, המתח הנוצר כאשר למעשה רק גופם של התלמידים מטייל איתך, אבל רוחם מרחפת בעולם שכולו טראש, נעלם כלא היה.
הם נכנסו למצב צבירה הזהה לזה של ניצולים על אי בודד: בלי טלוויזיה. בלי אינטרנט. בלי כבלים. בלי ניידים. רק אנחנו פה. אז אם כבר, בואו לפחות ננסה להכיר סוף סוף אחד את השני.
מבחינתנו הטיול יצא טוטפות. (שזה הפצצות של הדוסים). מזמן לא נהנו כל כך.
התגובות החמות של ההורים אח"כ, הבהירו לנו שגם התלמידים נהנו באופן יוצא דופן.
מהטיול הזה יצאנו מבחינתנו עם בשורה חד משמעית: גם אם התרגלנו לראות את העולם דרך פיקסלים עד כדי כך שהרעיון לראות אותו טבעי ביופי הדרו נראה לנו כהזוי לגמרי, גם אם האפשרות להישאר עשרים וארבע שעות רק עם עצמך וללא גירויים המלאים במסרים מסחריים/מערביים/מניפולטיבים נראית מפחידה לגמרי, האמת של האמירה החינוכית שמסרבת להשלים עם התוספים המלאכותיים האלו ומעדיפה תמיד את החוויה הטבעית, יש בכוחה לגרום להרגל לחשב מסלול מחדש. ואם הולכים איתה ללא כל מורא, סופה גם להישמע.
