לרקוד בחלל הכיתה - על התשוקה באומנות החינוך

בס"ד                                       

המילה האסורה
אין דבר שיותר מטריף מורים מאנשים שמגיעים מחוץ למערכת החינוך, עמדו פעמיים בחייהם בתוך כיתה ומפטירים בנונשלנטיות: "נו, גם אנחנו עמדנו מול עשרות תלמידים. מה כל כך קשה?"

רק מי שסגר כמה שנים טובות במערכת החינוך יבין את המקום ממנו מגיע הנתון שקובע: חמישים אחוז מהמורים החדשים יפרשו ממערכת החינוך עד השנה  החמישית.

כל מחנך ומורה מכיר את "אחוות הלוחמים" שמרגישים מורים שמגיעים לחוף המבטחים של חדר המורים אחרי שעתיים רצופות. המבטים העייפים בעיניים, הנשימות, המלמולים כמו גם אנחות התסכול, עיצבו במשך הזמן בקרב המורים ז'רגון שנראה כלקוח משדה הקרב: "מה שעברתי עכשיו ב-י'4? מלחמת התשה קטנה ליד זה". "עד שהצלחתי להוציא משפט? את יודעת כמה דם ירקתי שם?".

הפעמים היחידות בהן אני זוכר אותי או את חבריי מדברים על התשוקה בחינוך, הם הרגעים הנקודתיים בהם אנו זוכים לראות איך מאמצינו החינוכיים נושאים פרי.

כך למשל הייתה הפעם ההיא, לפני שנתיים, שהענקתי לאחד מתלמידי היותר מתקשים ציון גבוה מאוד. מדובר בילד שתמיד אכל חצץ בכדי לגרד את השמונה מהכיוון הלא נכון. החלטתי לצ'פר אותו בעקבות ההשתדלות הרבה שלו ולאפשר לו לנשום קצת אוויר פסגות, היות ורציתי שמסר ההערכה הרבה שלי כלפיו יעבור, מודע לעובדה שבחיים מחוץ לחממה הבית ספרית הוא יוערך בעיקר לפי מבחן התוצאה. בערב היום שבו חולקו התעודות, העמדתי, כמו כל מחנך, את מערך הארטילריה האווירית שלי בהיכון לריקושטים שמגיעים אחרי חלוקת התעודות, כשקיבלתי שיחה מאמו של אותו התלמיד.

"אתה לא יודע מה עשית לבן שלי" פתחה האם בהרעשה כבדה.
אני, כבר דרוך כולי, הפעלתי מגנים והנחתי את היד על הכפתור האדום, מוכן לשגר את נשק יום הדין. "גברת", הגבתי בחזרה: "אם את מתכוונת לנהל שיחה לא נעימה, אז טעית בכתובת. אני מבקש שתירגעי".
אבל האמא הייתה כבר על אוטוסטרדה: "אתה פשוט הפכת אותו לגמרי. כבר כמה שעות שהוא מסתובב בבית כמו טווס ומראה לכל המשפחה את ציון המאה העגול שקיבל. לשם שינוי לא בספורט. הצבע חזר לו לחיים. הוא התחיל לעשות שיעורי בית ולהאמין שהוא באמת מסוגל".

אחרי השיחה איתה הרגשתי שדבק בי קצת מקסם הלידה ותחיית המתים, כמו בר מזל שיש לו את העבודה השווה ביותר בעולם. ואז מיהרתי להכניס את הרגע הקסום והמיוחד הזה לתוך בקבוק, לסגור  חזק ולשים מעליו את מדבקת ה"שבור בעת הצורך", שתעניק לך כוח והשראה לתקופות אפלות יותר, שבהן לא תהיה מסוגל להרים את העיניים מעבר לתלוש שלך.  

למעשה, אם להיות כנה, הניסיון שלי להיזכר מתי או אם בכלל שמעתי אותי או מישהו מהקולגות שלי מדבר על המילה "תשוקה" בקשר לעבודת החינוך שלו, ייגמר בתשובה מאוד ברורה ופשוטה: מעולם לא.

תגידו שעבודת החינוך היא מספקת. מהנה לעיתים. משמעותית. חשובה. חווייתית. אולי. אבל תשוקה? באיזה סרט אתם חיים?

ריקוד הגירים
אבל גם אם לא יצא לי לחוש את התשוקה כמשהו מובנה ומתמשך, ובטח לא משהו שאפשר להתפאר ולדבר עליו עם עמיתים, יצא לי לחוש ולחוות רגעים של תשוקה בחוויית ההוראה שלי:

ברגעים אלו, אני מרגיש שהתשוקה החינוכית כמוה כניצוץ ברק מחשמל בלילה סגרירי ורטוב. אתה עומד בחשכה, נבוך על פרשת דרכים ולא יודע לאן ללכת. ואז אתה רואה איך שהברק מכה בחוזקה בדרך ומאיר לך את המסלול הנכון. אני חורך את הבמה ומלהטט בסינרגיה מושלמת כמו הלהקה האירית Lord of the dance", וחווה סיפוק עצום מהסוג שהרגשתי כשקניתי בפעם הראשונה בחיי את הדבר הראשון בכסף שעמלתי עליו.

ואז אתה מסיים את השיעור, מסתכל על התלמידים שלך.  מעבד את מצב הצבירה הגועש שלך: אתה אשכרה נהנית מעצם העברת החומר וחווית ההוראה. אתה מבין שמה שעכשיו עשית בכיתה לא יוכל לעשות שום מנוע חיפוש בעולם.

ואתה מבין שאמור להיות בתשוקה החינוכית הזו להוראה הרבה יותר מאיזה משהו רגעי וחולף. דווקא בגלל שהיא כל כך חשובה והופכת את השיעור שלך למשהו הרבה יותר עוצמתי: בדרך כלל האימפקט של השיעורים האלו, בהם אני עף, לא נגמר בכיתה. תגובות מגיעות אליי מכל מיני הורים שמספרים על האורות הגבוהים של ילדיהם שנדלקו מהשיעור. התחושה בעקבות הפידבקים האלו היא הרבה יותר מ"וואלה, שיחקתי אותה עם שיעור פצצה".

התחושה הזו היא קפסולה גרעינית של סיפוק, הקשורה למודעות ולחשיבות של המעשים שלי: עיצוב ובניית עולמות שלמים של תלמידים שייקחו את הבשורה שהרגע הענקת להם ויפיצו אותה הלאה. והתחושה הזו בעיניי היא אחת מהחוויות המשכרות ביותר שיש למערכת החינוך להציע.

תשוקה חינוכית – הוראות הפעלה
ובכן. אין בעיניי כמו הדוגמא של ריטה פירסון, מורה כבר 40 שנה ובת למשפחה של הורים וסבים שעסקו בחינוך, בכדי להבין מאיפה יכולה להגיע התשוקה בהוראה וכמה היא חשובה, במיוחד במקומות בהם התקציבים מוגבלים. ריטה מלמדת, ללא כל ספק, מתוך מקום של אהבה לתלמידיה. היא מסבירה זאת באמירה הפשוטה כי "ילדים לא לומדים מאנשים שהם לא אוהבים".

אז ראשית העניין הוא באהבה לתלמידים וברצון לקדם אותם כמה שרק אפשר. אבל בנוסף לאנשים שאוהבים אותם, ילדים אוהבים גם ללמוד מאנשים שאוהבים את מה שהם מלמדים ואוהבים את עשיית ההוראה.

ריטה פירסון – על חינוך ואהבה

המורים שלי שגרמו לי לאהוב את הלמידה, קודם כל חיו את השיעור. הם נראו כמו קפיץ שהשתחרר. כמו זיקוק גדול שיורה בצרורות.

המורים האלו לא באו לעבודה וגם לא באו לעבוד. הם באו לזרום ולחיות את החלום שלהם, וניכר מההופעה שלהם שהם קודם כל נהנים. עד כמה נהנים? כמו ההנאה הבוסרית הפרוסה על מבטיהם של ילדים שמגלים חדוות שלוליות בפעם הראשונה.

עשרים שנה אחרי ואני עדיין מסוגל לראות אותם בעיני רוחי, לשמוע את קולם, להיזכר במסרים החינוכיים שלהם משל הועברו לי אתמול. המורים האלו מלווים אותי ביום יום, כשאני עומד מול כיתתי והשפעתם לא הסתיימה בי, אלא ממשיכה לחלחל לבניי ולתלמידיי. נראה שלמרות השנים הרבות, הרעיונות שלהם, והתשוקה החינוכית שבערה בהם, מעידות שיש בכך משהו גדול וחזק יותר מהזמן ומהמקום.

ייתכן שניתן לומר שהתשוקה הזו שלהם הינה מתת אל. אולם האם בכל זאת ניתן ללמוד ממנה? להידבק במחלה? לחקות את התנועות? את קצב האש? את החיות? בוודאי ובוודאי.

אני זוכר איך הגבתי בפעם הראשונה להרצאתו של הקאוצ'ר הידוע טוני רובינס. ההופעה שלו גרמה לי להישאר עם הפה הפתוח. מאז השתדלתי להסתכל על ההרצאות שלו שוב ושוב. לנתח את שפת הגוף. לעכל את קצב האש. לנתח את הפעולה שלו וללמוד ממנה. אחר כך התחלתי ללמוד גם ממורים אחרים שהלהיבו אותי. הדבר המשותף להם היה התשוקה הזאת.

הם נשמו את נושא ההוראה שלהם. הם חיו אותו. הוא היה חלק מהם. הם לא באו למכור תוכן חינוכי, ליחצ"ן או לשווק אותו. הם באו לשתף את הקהל  בסוד שלהם.

המורים האלו כפי הנראה, מתפתחים ולומדים בעצמם כל הזמן, מנסים להתאים את עצמם לשומעים שלהם. משכללים את דרכי ההעברה. שום שיעור או הרצאה שלהם לא יראו אותו הדבר, כי בדיוק יש להם רעיון חדש ונהדר ששמעו מעמית/תלמיד/מקור אחר.

לא יודע מה בנוגע לאחרים, אבל בכל מה שקשור אלי, בכדי ללבות ולהגביר את התשוקה החינוכית שלי, אני משתדל לעבוד צמוד מאוד למושג מהפסיכולוגיה החיובית: "מגבירי אושר". מגבירי אושר הם דברים שאמורים לפזר לי במהלך היום את הדובדבן שבקצפת של היום. לזרוק צבע ועניין בכדי להאיר קצת את אפרוריות השגרה.  

כך למשל, לא תמיד החומר אותו אני מחויב ללמד בא לי טוב. במצב כזה, אני משאיר לעצמי קצת זמן בשיעור ומלמד משהו שאני מרגיש הרבה יותר מחובר וזורם אליו. שכיף לי איתו. כמובן שאני גם עושה את ההקשר לחומר הנלמד אבל בכנות, לפעמים, גם זה לא. רק לא ליפול בטכנוקרטיה ובאדישות שהופכת את המקצוע היפה בעולם למשהו מעיק.

אז  איך משמרים את התשוקה להוראה? את הניצוץ בעיניים?

לכל מורה אני מניח יש את השיטה שלו/ה. אולי אם נשתף ונחלוק כמה מהשיטות וההתנסויות הקודמות להן, נוכל כולנו למקסם את הרגעים המיוחדים הללו, שמעיפים אותנו קדימה ומזכירים לנו למה נכנסו בכלל למקצוע ההוראה הזה מלכתחילה.

--

כתבה זאת נכתבה על סמך מאמר של ג'ון האטי Know Thy Impact: Visible Learning in Theory a nd Practice