ישראל במלחמה
בגיליון הציונים לתלמיד, הציון 8 מתורגם בדרך כלל ל"טוב". אם נעניק את אותו הציון – 8, למורה, הוא בוודאי לא יענה להגדרה של מורה טוב. כמובן שכיום אין שום גוף מוסמך או אדם כלשהו שחלוקת ציונים למורים היא בסמכותו הבלעדית, הרי קשה מאוד למדוד ולהחליט מי הוא מורה מצוין ומי איננו – יש גישות ומחשבות רבות על הוראה איכותית ובדרך כלל לא כולם מסכימים.
עם כל זאת, השאיפה של המורה צריכה תמיד להיות: מצוינות.
אנסה להסביר מדוע:
תלמיד נמצא בכיתה ברצונו או שלא ברצונו. לעומת התלמידים, מורה בחר בקריירה הזו, הוא אור לתלמידים, הוא לא יכול לפשל. יש כאן 20 שולחנות ושולחן אחד. בחירותיהם והתנהלותם של התלמידים משפיעות בעיקר עליהם עצמם, אך הבחירות וההתנהלות של המורה משפיעות על כל אחד ואחד מהתלמידים.
יש מקום בעולם לעו"ד לא מבריק, לאדריכל חסר מעוף ולפקיד שומה בינוני. אבל אין מקום בעולם לטייס בינוני, למנתח לב בינוני וגם- למורה בינוני. ככה זה כשלתפקיד שלך יש אחריות גורלית על חייהם של אנשים. מורים הם מעצבי אישיות, בוני ומתקני עולם. אם זה לא פרפקט אנחנו בבעיה.
ומי יחליט מי מצוין?
עד שיוחלט על מנגנון שיבחן מורים על איכותם, ולמעשה גם אחר כך, מבחינתי מורה מצוין הוא פשוט זה שבעיני עצמו הוא מורה מצוין. הרי מורה גרוע (כמו חלק מהמורים שהיו לי) – ככל הנראה אינו חושב שהוא מורה מצוין. המורים הללו יודעים שזה לא זה...
אם כן, מהם המאפיינים של מורה מצוין/ת?
הסרטון הבא מציג מורה מעולה עם פרקטיקות הוראה מעניינות, עבודת צוות והרבה הרבה מוטיבציה למצוינות:
וההצעה שלי ליצירת מורים מצוינים:
מתוך מחקרים על מוטיבציית תלמידים, ולמעשה ממחקרים על מוטיבציה בכלל, עולה כי מוטיבציה מגיעה, בין היתר, מתוך תחושת אחריות, סמכות ובחירה. תאוריית ההכוונה העצמית מעמידה במרכזה 3 צרכים של האדם:
1. הצורך בתחושת יכולת.
2. הצורך בקשר ובשייכות.
3. הצורך באוטונומיה.
סיפוק הצרכים האלה יביא את המורה למעורבות עמוקה ואיכותית בפעילותו.
תחושת ה"הנחתות ממגדלי השן של משרד החינוך" חייבת להתחלף בהבנה ברורה של כל מורה ומורה: אני המנהיג בכיתתי ולי החכמה והיכולת, ביחד עם חברי הצוות וקולגות למקצוע ממעגלים רחבים יותר, לעשות את עבודתי על הצד הטוב ביותר.
ומה עם אהבה? מה זאת אהבה? המאפיינים שתיארתי מתקיימים רק כשאנחנו באים מאהבה. אהבה להוראה/ למתמטיקה/ לתלמידים/ לחברי הצוות/ לתלוש השכר- זה באמת לא משנה.
