ישראל במלחמה
נכתב על ידי קליפטון קינני ותורגם במערכת הגיע זמן חינוך
--
חיי ניצלו לפני 4 שנים, כאשר הגעתי לכיתת ההיסטוריה שלימד מייקל וורגס.
הגעתי לכיתה מיד לאחר כמה אירועים ששינו את חיי לנצח. אמי חלתה בסרטן השד ואבי עבר סדרת אירועים מוחיים. נשארתי לבדי, כאשר עלי לדאוג לשבעת אחיי ואחיותיי, בעזרת תמיכה כלכלית מעטה מאוד. המוטיבציה שלי בבית הספר החלה להתדלדל, והאמת היא שהייתי מאוד קרוב לאבד כל תקווה ופשוט לוותר.
באמצע כל זה, מר וורגס לימד אותי על צדק חברתי ועל התפקיד שאפרו-אמריקאים שיחקו בתנועות החברתיות במאות שעברו. מר וורגס הינו ממוצא לטיני, אך הוא האמין שההיסטוריה האפרו-אמריקאית הייתה בעלת תפקיד משמעותי בחיים של כולנו. הערכתי את העובדה שמישהו שלא נראה כמוני הבין, למד והשקיע בהיסטוריה שלנו וידע שהיא לא התחילה בעבדות - שאפרו-אמריקאים לא היו עבדים משחר ההיסטוריה.
הוא גרם לנו לאהוב עמוקות ידע היסטורי, להעריך את הלמידה על הממשלה האמריקאית ואת הדרכים בהן פוליטיקה יכולה הביא לשינוי משמעותי למי שזקוק לו יותר מכל.
בקיץ שלפני שנה, זמן קצר לאחר שאמי מתה מסרטן השד, הריגתו של הנער מייקל בראון ניפצה את הרוגע היחסי בו הקהילה של סיינט לואיס ופרגוסון חייתה, והכניסה את כולנו לכאוס מוחלט. השתמשתי אז בידע שמר וורגס לימד אותי 4 שנים לפני כן ויכולתי לתעל את התסכול שלי לאקטיביזם חברתי.
נהייתי פעיל בתנועת המחאה של פרגוסון, ארגנתי הפגנות בתוך ומחוץ לבתי ספר, השתתפתי בעצרות, ייזמתי עצומות, דיברתי רבות עם נוער שהגיע לגיל בו הוא יכול להצביע והתנעתי תהליכים של רפורמות בחקיקה במיזורי כמו גם בקונגרס האמריקאי.
רק לאחרונה סיימתי להריץ בתיכון בו אני לומד תוכנית חדשנית שנקראת "חודש ההיסטוריה השחורה". התוכנית מתמקדת בשיתוף הנרטיבים של תלמידים שהושפעו ממה שהתרחש בפרגוסון וכן בחשיבה על איך יוצרים תהליך של פיוס בין הצדדים בקהילה בה אנו חיים. בתוכנית ראיתי כמה כאב התלמידים חשים, ויכולתי להבין שהעיסוק בו במהלך התוכנית, שהתבצע באמצעות דיאלוג פתוח וקיבל בהקשבה כל דעה, איפשר להם להתבטא ולעבד את הכאב.
כחלק מהפעילות שלי גייסנו גם אלפיים דולר לפתיחת בר ההמבורגרים של פרגוסון – עסק בבעלות אפרו-אמריקאית שמשתמש ברווחיו על מנת לעזור לנוער בסיכון. אני נמצא בימים אלו בתהליכי ייסוד של עוד כמה פרויקטים קהילתיים כאלו בפרגוסון ואני מתכנן גם לפתוח תוכנית שייעודה הוא להגיע לבני הנוער הללו שזקוקים לעזרה בעצמנו ולא דרך תרומות.
לאורך כל ההתנסות שלי בשנה האחרונה - עם גז מדמיע, כדורי גומי ואתגרים ברמה האישית, נשאתי בתוכי את התקווה שהמורה שלי הטמיע בי; תקווה שמערכות החינוך והממשל עדיין עובדות ויכולות לעזור, תקווה שמתחילה בנוער ובמערכת היחסים שלהם עם מוריהם.
מורים כמו מר וורגס מאפשרים ומקיימים את התקווה הזאת.
בשנה הבאה ככל הנראה אתחיל ללמוד באוניברסיטת הווארד. המטרה שלי היא בסופו של דבר לחזור הביתה ולהמשיך לחזק את הקהילה שלי באמצעות עריכת דין, אקטיביזם או אפילו דרך חינוך, אולי בתוכנית Teach for America – התוכנית ממנה מר וורגס הגיע לבית הספר שלי.
החינוך שלי, שבעבר היה תחת סיכון, ואז קיבל השראה ממחנך אכפתי ומעורר השראה, הפך להיות הבסיס להווה שלי ולעתיד של כל האפשרויות שפרוסות בפני.
אני מודה למורה שלי, שהציל את חיי, ולכל המורים שעושים כל שיוכלו על מנת לקדם את תלמידיהם.
--
קליפטון קינני הוא תלמיד יב' ואקטיביסט מפרגוסון.
קינני פרסם את המאמר שלו לראשונה בעיתון THE ST. LOUIS AMERICA.
קליפטון קינני כבר הודה למורה שלו. האם אתם הודיתם כבר למורים ששינו את חייכם? יום המורה, שיחגג השנה ב3.12 הוא הזדמנות מצויינת להגיד תודה! היכנסו לאתר יום המורה, שלחו מכתב תודה למורה שלכם, ותעשו לו או לה את היום!
