נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
זה קורה בכל שנה מחדש: התלמידים כבר מריחים את סוף מחצית שנת הלימודים, הספרים נעלמים והעיניים שלהם מקבלות את המבט המזוגג הזה שנולד מבהייה אינסופית במסכים.
בשלב זה, ההורים בדרך כלל נכנסים לעמדת מגננה וסופרים לאחור את הימים עד שהילדים הזומבים שלהם סוף-סוף יחזרו לבית הספר. העיקר שיצאו מהחופש הזה בחתיכה אחת.
אבל בואו נעצור רגע ונשים דברים על השולחן: החופש הגדול הוא לא גזירת גורל שצריך רק 'לשרוד'. הוא זירת המבחן האמיתית של החינוך שלנו.
לאורך שנת הלימודים, המערכת החזיקה את התלמידים והמתבגרים בתוך מסגרת של צלצולים ומבחנים. עכשיו, כשהקירות נופלים, הילדים והמתבגרים שלנו נפגשים עם הדבר האמיתי: החופש לבחור.
אם לא נכין אותם למפגש הזה, החופש הגדול עלול לבלוע אותם.
אז כדי שהקיץ הזה לא יהפוך לאוקיינוס של 'כלום ושום דבר', הנה כמה נקודות למחשבה שכדאי שנניח בפני התלמידים שלנו – וגם לפני ההורים שלהם – רגע לפני הצלצול האחרון.
בואו לא נהיה נאיביים: המסכים יהיו שם ובכמויות. אבל יש הבדל תהומי בין צפייה לבין טביעה.
ההמלצה להורים: שבו איתם עכשיו וקבעו חוקי משחק ברורים.
הבעיה היא לא רק כמה שעות התלמידים שלנו צופים וצורכים שעות מסך (ישראל אגב, לוקחת בשנים האחרונות את המקומות הראשונים בעולם בזמן מסך בקרב מתבגרים), אלא מה הם בולעים שם בפנים.
הטיקטוק, האינסטגרם והיוטיוב מלאים בתכנים שמייצרים אצל התלמידים שלנו תמונת מציאות מעוותת.
דברו איתם על זה. תמליצו להורים לדבר איתם על זה. תסבירו להם שזה הזמן לדבר עם הילדים שלהם על צפייה ביקורתית.
אפשר גם לשלוח להם "שיעורי בית" לחופש ב'נטפליקס'. לצפות בסרט 'מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית'. תנו להם לחוות את העבודה המדהימה שיוצרי הסרט עשו כשהחליטו לחשוף לעולם דרך ראיונות עם המהנדסים הבכירים של עמק הסיליקון איך האלגוריתם ההרסני בעולם עובד.
תשאלו אותם: "למה לדעתך המשפיען הזה מעלה את הסרטון הזה?" "מה הוא מנסה למכור לך?" "האם החיים של החבר ההוא מהכיתה באמת כאלה מושלמים כמו בסטורי?"
למה בני נוער והתלמידים נסחפים לפעילויות שטות, אלכוהול, שוטטות ומעשים מסוכנים בלילות הקיץ? לא כי הם רעים, אלא כי הם מחפשים שייכות.
כשהדימוי העצמי של הנער חלש, הוא ימכור את הערכים שלו בשביל טיפה של תשומת לב מהחבר'ה. לכן התפקיד שלנו הוא לחזק את עמוד השדרה שלהם עכשיו.
תלמידה שיודעת מה היא שווה, נער שמרגיש מוערך בבית, מסוגלים להגיד 'לא' לחבר'ה כשהם מציעים להם לעשות שטות.
הם לא צריכים לזרום עם הזרם, כי יש להם אי של יציבות בתוך עצמם.
כשאין מורים ואין עיניים מבוגרות, קבוצות הווטסאפ הופכות לשדה קוצים.
תלמידים ומתבגרים נשארים מחוץ למפגשים, תמונות מביכות מופצות, והבדידות חונקת.
תנו להם משימה אנושית לחופש: לפקוח עיניים.
תגידו להם: "אם אתם רואים שמישהו נשאר בחוץ, אם פתחתם קבוצה בלעדיו, אל תתנו לזה יד."
תעבירו את המסר הזה גם להורים.
חופש בלי מטרה הוא מתכון בטוח לדיכאון ושעמום (שמוליד אלימות).
אל תיכנסו לקיץ בלי 'תוכנית עבודה'. תמליצו להורים לשבת עם כל ילד ולקבוע מטרות ברורות מאוד: זה יכול להיות קריאת שני ספרים, קורס דיגיטלי, שיפור האנגלית, עבודה בקיץ או התנדבות.
כשילד קם בבוקר ויש לו יעד, היום שלו נראה אחרת.
המורים וההורים רוצים שהנוער לא יהיו במסכים?
מעולה, מה אתן.ם מציעים במקום?
אי אפשר לייצר ואקום בלי פתרון. תסבירו להורים שאם הם לא ייצרו אלטרנטיבות, טיולים משפחתיים, משחקי קופסה, הרשמה לתנועת נוער, מנוי לבריכה או סתם משימות משפחתיות מאתגרות, הטבע יעשה את שלו והילדים שלהם יחזרו לנקודת המפלט הקלה ביותר: המזרן והסמארטפון.
עכשיו הגענו לשורה התחתונה, ה"קישקע" של הטור הזה:
נכון, אנחנו לא אמורים 'לחנך' את ההורים, וזה לא המנדט שלנו, אבל כדאי שכל מחנך יחשוב איך שהוא מתכוון להעביר את המסר הזה להורים של הכיתה שלו בהתאם כמובן לרמת האמון והפתיחות ביניהם.
ההורים צריכים להבין שהם יכולים לנאום לילדים שלהם מכאן ועד להודעה חדשה, אבל אם הם בעצמם תקועים במסך מהרגע שהם חוזרים מהעבודה, שום דבר לא יעזור.
יותר מזה: החשש מהתחייבות לשבת עם הילדים בחופש הוא לגמרי מובן.
העניין הוא שאפשר להתחיל בקטן.
שינסו לפחות לשבת איתם שלוש פעמים בשבוע, או אפילו 10 דקות ביום.
באמת. לא צריך יותר.
רק הם והילדים שלהם. בלי טלפונים בצד.
כי זו בדיוק הנקודה שההורים צריכים לדעת:
אם הם לא יצליחו ללמוד איתם משהו, לקרוא יחד, או פשוט להקשיב להם באמת, בגובה העיניים, כל המילים הגבוהות שלהם יהיו שוות כקליפת השום.
התלמידים שלנו לא צריכים עוד מטיף בשער, הם צריכים הורה נוכח.
הקיץ הזה יכול להיות האסון החינוכי של השנה, והוא יכול להיות חממת הגידול הכי מופלאה של הילדים שלהם והתלמידים שלנו.
המפתח, כמו תמיד, נמצא בידיים שלנו המורים והמחנכים בהעברת הלפיד להורים.
מתחילת החופש זו כבר אחריות של ההורים. אבל בוא נדאג אנחנו, אנשי החינוך, להעביר להם אותו כמו שצריך בלי שיפול לנו בדרך. זה לגמרי בידיים שלנו.
חופש נעים ומצמיח!
