נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
בפעם הראשונה שקראתי את יומנה של אנה פרנק, הייתי צעירה יותר מהגיל שבו היא התחילה לכתוב אותו. מאז חזרתי אליו שוב ושוב, ואפילו כתבתי עליו עבודת גמר במסגרת התואר השני. היה משהו בסיפורה שתמיד משך אותי אליה. אולי זו העובדה ששתינו חלמנו להיות סופרות ועיתונאיות, אולי זו הבחירה לכתוב יומן אישי, ואולי זו אותה תחושת הזדהות כמעט בלתי נמנעת עם נערה שקולה נשמע כל כך ברור, כן ואמיץ בין הדפים.
והייתה גם תחושת ההחמצה. הידיעה שאנה פרנק לא זכתה לראות במו עיניה את החלום שהגשימה: להפוך לסופרת שקוראים בכל העולם.
ביום השואה, יותר מתמיד, חשוב לא רק לזכור את העובדות אלא את האנשים שמאחוריהן. את הסיפורים, הקולות, החיים שנגדעו. כי ברגע שהסיפורים הופכים למספרים, משהו מהמשמעות הולך לאיבוד. וככל שהזמן חולף ופחות ופחות ניצולים יכולים לספר ממקור ראשון, האחריות עוברת אלינו – להמשיך לספר, להזכיר ולהנחיל לדורות הבאים.
סיפורה של אנה פרנק הוא אולי אחד הסיפורים שמצליחים לעשות זאת בעוצמה יוצאת דופן. מתוך המחשבה הזו, מובאות כאן עובדות – חלקן מרשימות, חלקן כואבות וחלקן מפתיעות – לא רק עבור תלמידים, אלא גם עבור מורים, בתקווה שדרך ההיכרות הזו נוכל להעמיק עוד קצת את ההבנה ואת המשמעות של יום השואה.
רבים חושבים שאנה פרנק היא סופרת של ספר אחד, יומן אישי שנכתב לעיניה בלבד, אך לא כך הדבר. אנה חלמה להיות סופרת ועיתונאית ואף כתבה על כך ביומנה: "קיטי היקרה, את יודעת כבר זמן רב שמשאלת הלב שלי היא להיות אי פעם עיתונאית ואחר כך סופרת מפורסמת! עוד נראה אם אוכל לממש ביום מן הימים את יצר (שיגעון!) הגדלות הזה." לצד היומן, היא כתבה גם סיפורים קצרים שיצאו לימים תחת השם "סיפורים מן האגף הנסתר", שתורגמו על ידי מרים ילן-שטקליס. מדובר בסיפורים שובי לב שמעידים על תעצומות הנפש של הנערה המופלאה הזאת. אני ממליצה בחום לקרוא את אוסף הסיפורים הזה כדי להעמיק את ההיכרות עם דמותה של אנה פרנק, ובפרט את הסיפור "הנרייטה" שלדעתי צריך ללמד בכל כיתה.
כנגד כל הסיכויים, ולמרות הנסיבות הטרגיות של גורלה האישי, אנה זכתה להגשים את חלומה ולכתוב את אחד הספרים האייקוניים, החשובים והנמכרים ביותר בתרבות שלנו. זהו ספר הממואר המצליח ביותר בכל הזמנים, עם מכירות של מעל 35 מיליון עותקים, שתורגם למעל 75 שפות, מה שהופך אותה לסופרת היהודייה המתורגמת ביותר. זהו גם רב המכר הגדול ביותר שנכתב על ידי אישה יהודייה, וכן רב המכר הגדול ביותר שנכתב בידי אדם מתחת לגיל 30 – ובמקרה של אנה, אפילו מתחת לגיל 16.
המגזין "טיים" בחר באנה לאחת מ-100 האנשים המשפיעים ביותר של המאה העשרים. היא המועמדת הצעירה ביותר ברשימה, שחיה בסך הכול 15 שנה. עשורים לאחר מותה הפכה מנערה אנונימית לדמות שמככבת על שער מגזין "טיים".
מאות ספרים נכתבו על אנה פרנק: ביוגרפיות, מחקרים, ספרי עיון וספרי ילדים, וגם ספרים עלילתיים של ממש. כך למשל, בספר "סופר הצללים" של הסופר היהודי המוערך פיליפ רות', מתואר מפגש עם אישה מסתורית שהמספר מאמין שהיא אנה פרנק ששרדה את השואה. אנה היא כנראה בין הסופרות היחידות שיש יותר ספרים שנכתבו עליה מאשר שכתבה.
עצם שרידותו של היומן כלל לא מובנת מאליה. כאשר הנאצים עצרו את מסתתרי המחבוא, הם בזזו את כל מה שנקרה בדרכם לעיני הנאסרים, והיומן ודפי הסיפורים הושלכו מתיקה של אנה והתפזרו על הרצפה בין שאר החפצים. אנה לא שינתה את מבע פניה ולא הנידה עפעף – כאילו ידעה שאם תביע רגש, הדפים עלולים להיקרע ולהישמד לנגד עיניה. לאחר שאנשי הגסטפו עזבו, שתי הנשים ההולנדיות שסייעו למשפחה מצאו את כתביה בין הפסולת, שמרו עליהם והעבירו אותם לאביה אוטו פרנק אחרי המלחמה.
תחילה היה מדובר ביומן פרטי שאיש לא היה אמור לקרוא. אך במרץ 1944, לאחר שאנה שמעה ברדיו על כוונה לאסוף עדויות כתובות לאחר המלחמה, גמלה בליבה ההחלטה לערוך את היומן ולהפוך אותו ליצירה המיועדת לפרסום. כך נוצרו שתי גרסאות: גרסה א' – היומן המקורי, וגרסה ב' – הגרסה הערוכה, שבה אנה הסירה קטעים, הוסיפה דפים ואף נתנה שמות עט בדויים למסתתרים.
בגרסה הערוכה נוספה דמותה של "קיטי", אליה פנתה אנה בתחילת כל פרק. במשך עשרות שנים ניסו להבין מי היא קיטי – וההשערה הרווחת הייתה שמדובר בחברת ילדות בשם קיטי אגדי. רק לאחר מחקר מחודש ביומניה וכתביה של אנה פרנק בשנות ה-80, התגלה כי "קיטי" הייתה רק אחת מקבוצת נמענות אליהן כתבה, שחלקן נשאו שמות של דמויות ספרותיות מהרומנים של הסופרת ההולנדית האהובה עליה. מכאן הוסק כי קיטי הייתה דמות בדיונית, שנולדה מתוך השראה ספרותית.
גם לאחר שנמצא, סיפור פרסומו של הספר מתחיל בדחיות חוזרות של ההוצאות לאור. לאוטו פרנק היה קשה למצוא הוצאה לאור שתסכים לפרסם את הספר, בין היתר משום שהמוציאים לאור חששו שהקהל עדיין לא מוכן להתמודד עם זוועות המלחמה מנקודת מבטה של נערה צעירה.
גם כשהספר יצא לאור, הוא קיבל תחילה תגובות מעורבות באירופה ולא זכה להצלחה יוצאת דופן. רק לאחר פרסומו בארצות הברית, במהדורה עם הקדמה של אשת הנשיא אלינור רוזוולט, ולצד עיבודו למחזה בברודוויי, הוא זכה לפופולריות ולהכרה עולמית.
המילים שנערה צעירה כתבה לעצמה הפכו לימים לארטיפקט יקר ערך. היומן יצא גם במהדורה מוגבלת הכוללת ליתוגרפיה מאת מארק שגאל, שפורסמה בפריז בשנת 1959. הודפסו ממנה רק 495 עותקים, וכיום עותק כזה יכול להימכר ביותר מ-20,000 דולר.
כמה ימים לפני יום הולדתה ה-13, אנה מבחינה במקרה בספרון אדום-לבן עם מנעול בחלון ראווה, וזהו הספרון שהיא מקבלת לבסוף כמתנת יום הולדת. מתנה מקרית לכאורה, שהופכת לגורלית. היא מתחילה לכתוב בו מיד ולתעד את חייה השגרתיים, רגע לפני שהמלחמה שינתה את הכול. לולא אותו מפגש מקרי, ייתכן שכל הסיפור לא היה נכתב כלל.
זה המשפט האחרון שאנה כתבה ביומנה ב-1 באוגוסט 1944: "את הצד היפה של אנה אין איש יודע ולכן מעטים כל כך המחבבים אותי". משפט שמכווץ את הלב. שלושה ימים לאחר מכן הגיעו הנאצים למחבוא וגירשו את המסתתרים. אנה נשלחה לאושוויץ ומשם לברגן-בלזן, שם מתה ממחלת הטיפוס שלושה חודשים בלבד לפני סיום המלחמה. היא ואחותה מרגוט נקברו בקבר אחים לא מסומן, ומקום קבורתן לא נודע עד היום.
זהותו של האדם שהסגיר את משפחת פרנק נותרה בגדר תעלומה במשך עשרות שנים למרות ניסיונות חקירה מרובים. לאורך השנים עלו שלל השערות, מבן הזוג של אחת הנשים ההולנדיות שסייעו למשפחה ועד איש עסקים יהודי שבגד במשפחת פרנק כדי להציל את עורו. בשנים האחרונות נוהלה חקירה בינלאומית בהובלת סוכן FBI לשעבר, שכללה צוות מומחים מתחומים שונים וניסיון לאתר את המלשין באמצעים מתקדמים. בשנת 2022 הוצג חשוד מרכזי, אך גם מסקנה זו הוטלה בספק והמידע הוכרע כלא ודאי. עד היום מדובר בתעלומה היסטורית שכנראה לא תיפתר לעולם.
מורשתה של אנה פרנק אינה מוגבלת לזמן או למקום. יש ברחבי העולם בתי ספר ומוסדות על שמה – מגרמניה ועד צ'ילה – ומיליוני תלמידים נחשפים ליומן שלה כחלק מתוכנית הלימודים. יש מדינות דוגמת יפן שבהן הוא נחשב לקריאת חובה. מוזיאון אנה פרנק, הממוקם במחבוא המקורי שבו כתבה את יומנה, מושך קרוב למיליון מבקרים מדי שנה. סיפורה ממשיך להדהד הרבה מעבר לגבולות, דתות ושפות.
יומנה של אנה פרנק הוא סיפורה של נערה אחת, שכתבה במחברת קטנה, והשאירה לנו סיפור שאסור להפסיק לספר.
