האישה שהתלמידות שלכן חייבות להכיר

באחד מימי שישי האחרונים אחרי שצפיתי בחדשות ובעיקר בהשערות מתי תהיה התקיפה באיראן, שלא איחרה לבוא, הוקרן הסרט "חתכה את השמיים". סרטם של אדוה דדון ועמי טיר מגולל את סיפורה של אליס מילר, האישה, האגדה וה(כמעט)טייסת. 

כמובן שהכרתי את אליס מילר, או לפחות כך חשבתי. מתברר שמה שידעתי התגמד לעומת מה שלא. האישה שעשתה היסטוריה ועתרה לבג"ץ כדי שתוכל להתמיין להיות טייסת, ובכך אפשרה לנשות ישראל לפרוש כנפיים לעבר יעד שעד אותה נקודה היה סוג של טאבו מגדרי.

בזמן שהכותרות מספרות על עשרות טייסות ונווטות קרב שלוקחות חלק בלחימה מול איראן, קשה שלא לחשוב על מי שאפשרה לנשים להתקדם לחזית האווירית.

סיפורה של אליס מילר תמיד היה מופלא בעיניי, לא רק כי היא ההגדרה המילונית ל"פורצת דרך", מה שאני מעריכה במיוחד כבוגרת תואר שני בלימודי מגדר, אלא כי בצבא הייתי בין היתר אחראית על המיונים לצוות אוויר, והבנתי כבר אז עד כמה השירות הזה פותח דלתות שאין סיבה שיהיו סגורות בפני נשים.

חשבתי שאני יודעת כל מה שצריך על אליס מילר, אבל הסרט הזה הוכיח אחרת. אליס מילר לא הייתה רק עולה חדשה מדרום אפריקה עם רישיון לטיס, אלא נערה עם חלום שמגיע עד לשמיים. לא הבנתי עד כמה הרגש שיחק פה תפקיד, ועד כמה חלום תמים של נערה אחת יכול לשנות את מציאות חיינו.

אני עדיין מתפלאת שיש אנשים שלא יודעים מי זאת אליס מילר. אבל גם אני, שהכרתי את הסיפור, ראיתי בה משהו יותר קרוב לאנקדוטה משפטית או דמות היסטורית. מעולם לא ראיתי אותה, לא הפנמתי כמה צעירה היא הייתה, את נועם הליכותיה ותעצומות הנפש שהפגינה במאבק שלה על משהו שהיום נראה לכולנו מובן מאליו – נשים יכולות לעשות את מה שגברים עושים, גם בצבא.

מה היינו רוצות לאחל לתלמידות שלנו, לילדות שלנו, לחברות שלנו, ולכל אישה בישראל לכבוד יום האישה? אולי את ההבנה ששום תקרת זכוכית אינה בלתי שבירה, ושלכולנו, בכל גיל, יש את היכולת להיות פורצות דרך.

הילדה שחלמה להגיע לנאס"א

אליס מילר חלמה להיות אסטרונאוטית ולכן עוד כנערה כתבה מכתב לנאס"א ושאלה אותם מה נדרש כדי לעשות את זה. נאס"א השיבו לה: "תצטברי שעות טיסה כטייסת קרבית." זה הרגע שבו אליס מילר החליטה שהיא רוצה – חייבת – להיות טייסת. תוך כדי שהתחילה לימודי עתודה, היא גם טסה לדרום אפריקה והוציאה רישיון טיסה. לכאורה, היא לא השאירה לצה"ל תירוצים לסרב לה.

גם לצה"ל היא כתבה מכתב: "מדוע איני יכולה להיות טייסת?" היא קיבלה בחזרה תשובה די סתמית שנשים לא יכולות לחצות קווי אויב. באותו שבוע במקרה התפרסמה כתבה בעיתון על נשים רופאות שמוטסות למדינות אויב כדי לטפל בפצועים, אז אליס גזרה את המודעה ושלחה אותה לצה"ל עם אותה השאלה. כל זה קורה הרבה לפני עידן הבינה המלאכותית, ואולי ChatGPT של היום היה עוזר לה למצוא עוד כמה טיעוני נגד – אבל אפשר להודות שאליס עשתה עבודה די נהדרת בעצמה. צה"ל שלחו לה בתגובה: "ככה זה, ואל תשלחי לנו מכתבים יותר."

אליס לא ויתרה, והגיעה עד לנשיא המדינה דאז, עזר ויצמן, שהיה בעצמו טייס קרבי בצבא הבריטי. הנשיא הואיל בטובו לשוחח עם אליס בטלפון ואמר לה כך: "מיידעלה, אי פעם ראית גבר שסורג גרביים? ביום שבו יצמחו לי שערות בכף היד, יהיו נשים טייסות בצה"ל." או במילים אחרות: תשכחי מזה.

אבל אליס לא שכחה, והשיחה הזו צוטטה באותיות ענק על השער של אחד מהעיתונים הגדולים במדינה. המצוקה שלה מול המערכת הגיעה לנשים חזקות ומנוסות – מנטוריות – ולארגון שדולת הנשים, שפתאום נופל להן האסימון שיש פה משהו שחייב להשתנות, שצריך לשנות, ושהן אלה שצריכות לעשות את זה.

האם אליס בת ה-19 הייתה מצליחה במאבק לבדה? את זה לעולם לא נדע, כי אחוות המנטוריות עטפה אותה ונתנה לה את הגיבוי לעתור לבג"ץ. זו הייתה משימה משותפת: אליס הצליחה לייצר את המומנטום, הייתה הפנים של המאבק והכתפיים שעליהן הונח המשא הכבד, והמנטוריות נתנו לה את הדחיפה הנחוצה כדי שהעניין "הפרטי" שלה יעלה לסדר היום הציבורי.

נדלג קדימה. העתירה של אליס התקבלה בבג"ץ לא בפה אחד ולא בניצחון סוחף – שלושה נגד שניים. קול אחד היה יכול להכריע את הכף למציאות אחרת לגמרי. אבל זה קרה, וזה היה אחד מהרגעים האלה ששינו את פניה של המדינה.

הספוילר העצוב לכאורה הוא שבסופו של יום, אליס לא התקבלה לקורס טיס בגלל "מוטיבציית יתר". זו הגרסה שהייתה ידועה במשך 30 שנה, אבל בריאיון עם אליס מתגלה הסיפור האמיתי שנשמר בסודי סודות ומהווה תזכורת כמה קשה מנשוא היה המשקל שהונח על כתפיה של הנערה הצעירה הזו, שנלחמה עבור עשרות הטייסות שהגיעו לחיל האוויר בזכותה. במובן מסוים, היא הקריבה את החלום האישי שלה כדי לייצר שינוי אמיתי ברמה הציבורית.

אולי אליס לא הגשימה את החלום להיות טייסת ולהגיע לנאס"א, אבל היא עשתה משהו גדול מהחיים. המאבק שלה סלל את הדרך לנשים שהגיעו אחריה. נשים שלא היו מעזות לחלום את החלום הזה בלעדיה.

מה אנחנו יכולות ללמוד מהסיפור של אליס מילר?

"ככה" זו לא תשובה. אנחנו תמיד צריכות להטיל ספק, לבדוק, לשאול, לשקול אם יש היגיון במה שנאמר לנו, ולהבין שלא כל מה שמוצג כעובדה מוגדרת הוא אכן כזה. זה היה חשוב אז, וזה חשוב במיוחד עכשיו בעידן הבינה המלאכותית. מידע יש בשפע, והעיניים שבוחנות אותו צריכות להיות חקרניות וביקורתיות כדי לדעת מה לעשות איתו.

התמדה ומאמץ מובילים לתוצאה. לא רק כישרון – ההתמדה היא חלק מהדרך והיא לגמרי "גיים-צ'יינג'ר". זו בדיוק המשמעות של דפוס חשיבה מתפתח. לא להחליט מראש שאני לא טובה מספיק ולהימנע מלנסות, אלא להאמין שלפעולות שלי ולמאמץ שאשקיע, בעיקר אם לא אוותר ואמשיך להתמיד, יש את היכולת לשנות את הניקוד, תרתי משמע.

חוסן מנטלי הוא מרכיב מפתח להצלחה. אם לאליס מילר לא היה חוסן מנטלי, יכול להיות שהיא הייתה עוצרת באמצע הדרך. חשוב שנפתח אצל התלמידות שלנו את המיומנויות המנטליות שיעזרו להן לא רק להצטיין בלימודים אלא להגיע להישגים בעתיד.

לא לוותר על הזדמנויות מראש. ההחלטות שלנו היום מעצבות את העתיד שלנו, ולכן חשוב שנשאיר לעצמנו כמה שיותר דלתות פתוחות. אין לי מידע מדויק איזו בגרות אליס עשתה בתיכון, אבל כדי להתקבל ללימודי הנדסת אווירונאוטיקה בטכניון צריך ככל הנראה 5 יחידות במתמטיקה, בפיזיקה ובאנגלית. זו למעשה בגרות הייטק שידועה לא רק כמנבאת סיכויי הצלחה בעולם ההייטק, אלא כפותחת דלתות ייחודיות לתלמידות גם בהקשרים של פערי שכר ועוד.

בתור אחת שנשרה מהר מדי ובקלות מדי מחמש יחידות מתמטיקה – לא בגלל ציונים נמוכים, אלא כי לא ידעתי כמה זה חשוב להישאר – זה מסר שאנחנו חייבות להעביר לתלמידות של היום: להחלטות הלימודיות שלכן היום יש משמעות, יש חשיבות, יש השפעה, לא רק עליכן אלא אולי גם על הדור של תלמידות העתיד.

איך לתווך את הסיפור של אליס מילר לתלמידים?

בספר המחזור מהתיכון נכתב על אליס: "אל תקראו לי נאיבית – אני תמימה." זוהי רק דוגמה אחת לאנושיות שגילמה. חוץ מלספר את הסיפור שלה ולצפות בריאיון עימה, אפשר לערוך דיונים מרתקים סביב הנושא. הנה כמה הצעות.

הצעה ראשונה: הבוט של אליס

רתימת הבינה המלאכותית כדי לאפשר לתלמידים היכרות מעמיקה עם דמויות היסטוריות מסתמנת כאחד השימושים המגניבים שאפשר ליישם בהקשר הזה. לתת לתלמידות ולתלמידים את ההזדמנות לשוחח עם אליס, להכיר את הסיפור לפרטי פרטים, לשאול אותה על החוויה שלה כמובילת שינוי בגיל 19, על הדרך שלה, ואולי כך להגיע למסקנות על החיים עצמם. 

הצעה שנייה: דיון כיתתי

אפשר לערוך בכיתה דיונים משמעותיים שיפתחו את הראש ואת הלב, תחת כמה נושאים משמעותיים:

ערכו של מאבק וכוחו של שינוי

• אם העתירה הייתה נדחית, האם עדיין היה ערך למאבק?
• האם אליס פעלה מתוך חלום אישי או מתוך שליחות ציבורית? והאם זה משנה?
• מה הופך מאבק פרטי לנושא ציבורי?
• האם שינוי אמיתי חייב לעבור דרך בתי משפט וחוק, או שהוא יכול להתחיל גם בכיתה ובשיח יומיומי?
• מה יותר חשוב, להגיע ליעד או לשנות את הכללים של המשחק?

קבלת החלטות שמשפיעות על העתיד

• איזו החלטה שקיבלתן.ם בגיל צעיר השפיעה על מי שאתן.ם היום?
• אילו דלתות כדאי להשאיר פתוחות גם אם הן נראות כרגע לא רלוונטיות?

שוויון הזדמנויות

• אילו מקצועות או תפקידים עדיין נתפסים היום כלא לבנות או לא לבנים?
• איך סטריאוטיפים משפיעים על בחירת מגמות לימוד בתיכון?
• האם יש מצבים שבהם שוויון הזדמנויות עלול להתנגש עם שיקולים אחרים, בטחוניים, ארגוניים או תרבותיים? איך מכריעים מה יותר חשוב?

הצעה שלישית: מסע של רפלקציה פנימית

לאחר צפייה משותפת בסרט, שלחו את השאלות הבאות לתלמידות ולתלמידים. אפשר לאחר מכן לערוך שיעור נוסף בו מי שירצו יחלקו את התובנות שעלו בעקבותיהן.

• איזו תשובה של "ככה זה" קיבלת לאחרונה? האם בדקת אם היא נכונה?
• איזה חלום שלך נראה כרגע רחוק מדי כדי להשיג?
• ובכל זאת, מה הצעד האופרטיבי הראשון שאת יכולה לעשות השבוע כדי להתקרב אליו?
• איפה את מוותרת מהר מדי?
• איזו דלת את יכולה להשאיר לעצמך פתוחה כדי לא למנוע מעצמך הזדמנויות?

אליס מילר היא הוכחה חיה לכך שאישה אחת יכולה לשנות את העולם. ובהשראת מילותיו של האסטרונאוט ניל ארמסטרונג (כי בכל זאת, הכול התחיל מהחלום להגיע לנאס"א): צעד קטן לאליס, צעד גדול לצה"ל, וצעד ענק למדינת ישראל.

תביטו בעיניי התלמידות שלכן. מי יודע, אולי נמצאת שם האליס מילר הבאה שתשנה את פני המשחק.