כשאיסור מחליף חינוך: מחשבות על טלפונים, ילדים ובינה מלאכותית

באספת הורים בסוף כיתה ב’ הועלתה להצבעה הצעה: לא לקנות לילדים טלפונים חכמים לקראת השנה הבאה (במעבר מכיתה ב' ל-ג' עובר בדרך כלל משקל הכובד לכיוון הילדים בכיתה "שיש להם ווטסאפ"). "כך נגן על הילדים", "כך נצמצם סיכונים", "כך נשמור עליהם עוד קצת ילדים".

רוב ההורים הצביעו בעד. אני הצבעתי נגד. לא כי אני חושבת שטלפונים חכמים הם דבר רצוי לילדים בני שמונה, ולא מתוך זלזול בדאגה של הורים אחרים. הצבעתי נגד כי תכננתי שבכיתה ג', שבה כבר אין צהרון, הבן שלי יוכל לנסוע הביתה לבד באוטובוס, לתכנן את המסלול ולוח הזמנים, לדעת איפה הוא נמצא, ולהתקשר כשצריך. ובעיקר, כי הרגשתי שהשאלה המונחת על השולחן איננה שאלה על טלפונים, אלא על חינוך.

איסורים מוחלטים מייצרים תחושת עשייה. הם ברורים, ניתנים לאכיפה, ומשדרים שליטה. אבל חינוך, כמעט בהגדרה, הוא תהליך אחר: כזה שמוותר מראש על שליטה מלאה ובונה בהדרגה שיקול דעת.

טלפון חכם הוא לא עוד צעצוע. הוא כלי ניווט, תקשורת, התמצאות בעולם. להרחיק אותו לחלוטין בשם ההגנה פירושו לעכב את ההתנסות (גם אם לא לבטל אותה).

בינה או עצירה?

במקרה הזה, הטלפון לא סימל עבורי חופש מוחלט, אלא דווקא אפשרות ללמידה ולעצמאות מבוקרת. הילדון כבר בכיתה ה’, והדיון כבר מזמן לא עוסק רק בשיחות, ניווט או הודעות. הוא נוגע בלב ליבה של אחת השאלות החינוכיות של היום: הבינה המלאכותית, שכבר כאן, שכבר זמינה, ומשפיעה על האופן שבו ילדים לומדים, שואלים וחושבים, גם אם נעדיף לדחות את השיחה עליה.

איך אנחנו יכולים ביד אחת לאסור את השימוש בטלפונים הניידים בבית הספר וביד השנייה להכין את דור העתיד, את הילדים והילדות שלנו למציאות שבה בינה מלאכותית היא לא עוד טרנד טכנולוגי, אלא מהפכה של ממש? איך אנחנו מתכוונים ללמד ילדים להשתמש בבינה מלאכותית אם הכלי המרכזי שדרכו הם פוגשים אותה מורחק מכותלי בית הספר? האם נצפה מהם להתאמן רק בבית? לבד מול המסך? בלי תיווך, בלי שיחה, בלי מסגרת חינוכית?

הבינה המלאכותית מטשטשת גבולות: בין ידע להבנה, בין חשיבה להעתקה, בין יצירתיות לשכפול. אם יש תחום שבו נדרש ליווי חינוכי צמוד, תרגול מודרך ושיחה פתוחה עם מבוגר משמעותי, זה בדיוק התחום הזה.

טלפון חכם הוא כלי זמין, נייד, כזה שנמצא כבר בכיס של התלמידים. הוא מאפשר גישה מיידית למידע, חיפוש, בדיקה והשוואה – כל הדברים שאנחנו רוצים שתלמידים ידעו לעשות בעצמם. כשהשימוש בו נעשה בתוך הכיתה, בליווי מורה, נוצרת הזדמנות להכוונה, הבחנה, העמקה ושיח. הזדמנות לתרגול של למידה עצמאית, חקירה, חשיבה ביקורתית ויצירתיות.

אם אנחנו רוצים שטלפונים חכמים יהיו כלי עזר ללמידה ולא רק הסחת הדעת, המקום לעשות את זה הוא לא בבית, לבד, אלא בכיתה, כחלק מתוכנית לימודים מתוכננת ומכוונת. להוציא את הטלפונים מבית הספר פירושו להוציא משם גם את האפשרות לחינוך מודרך לשימוש אחראי בטכנולוגיה.

האם לאסור עדיף על פני ללמד?

בימים הראשונים של הטלפונים הסלולריים, ראיתי, כאשת חינוך, דפוס שחזר על עצמו. מדי פעם היה צף אירוע: סרטון לא הולם, תכנים שעברו בין טלפונים, משהו שדרש התערבות של מבוגרים. כשבדקתי מאיפה זה הגיע, התשובה הייתה כמעט תמיד אותה תשובה. אלה לא היו הילדים שהטלפון היה חלק מהחיים שלהם, עם כללים, גבולות והכוונה. אלה היו דווקא הילדים שבבית שלהם אסרו. שחסמו. שלא הרשו בכלל. המפגש הראשון, הלא מתווך, עם המסך – בלי מבוגר, בלי שיחה, בלי גבולות רכים, היה תמיד חד מדי, מהיר מדי, חזק מדי.

זה הזכיר לי את הילדים הרכים שלא אוכלים ממתקים בבית מתוך רצון כן להגן. ואז, כשהארון בבית של חבר נפתח, הרבה פעמים אין טעימה ואין עצירה, יש התנפלות. לא כי שוקולד הוא הבעיה, ולא כי טלפון הוא הבעיה. אלא כי ללא התנסות מתווכת, כמעט תמיד העוצמה גדולה יותר, במקום פחות מתאים.

קל יותר לחסום מאשר ללמד. קל יותר להרחיק מאשר ללוות. אבל חינוך, במהותו, הוא הבחירה בדרך הקשה יותר: להישאר נוכחים גם כשאין לנו שליטה מלאה, להסכים להתנסות לא מושלמת, ללמוד מטעויות ולסמוך על כך שילדים יכולים ללמוד להבחין בין טוב ורע, אם רק ניתן להם את ההזדמנות.

הטלפונים לא ייעלמו, והבינה המלאכותית לא תחכה. חינוך מתחיל ברגע שבו אנחנו בוחרים לא לדחות את המורכבות, אלא לקחת עליה אחריות: להיות שם, לשאול יחד, וללוות גם כשאין תשובות פשוטות.