חמש שאלות שכל מורה צריכה לשאול את עצמה

כשהייתי תלמיד בכיתה ו' למורה שלי לא היה שמץ של מושג מה אני באמת עושה בשעות אחר הצוהריים, איזו קבוצת כדורסל אני אוהד, עם אילו חברים אני מבלה או בכלל במה עובדים ההורים שלי וכמה אחים או אחיות יש לי.

למורה שלי בכיתה ח', שהייתה אישה מקסימה, הייתה מטרה מאוד ברורה: להיות המחנכת שלנו מרגע כניסתנו לבית הספר ועד שעלינו על ההסעות. מה קורה בשעות אחר הצוהריים? זה כבר סיפור של ההורים שלי ושלי. לא שלה. 

מאז עברו כמעט 35 שנה. אומנם אתגרי החינוך השתנו באופן דרסטי, וגורמים חדשים כמו קבוצות הווטסאפ והאינסטוש נכנסו למשחק, אבל המיינדסט של רבים מהמורים ומהמחנכים נשאר בערך באותו המקום.

מה קורה לתלמידים שלי בשעות אחר הצוהריים?

אף שיש סעיפים בחוזר מנכ"ל שמצריכים התערבות חינוכית של המחנכ.ת בדברים שמתרחשים בשעות אחר הצוהריים, באופן כללי יש הפרדה בין הרשויות: הבית ספרית לעומת הביתית, שבה הוריו של התלמיד הם הריבון הבלעדי למעשיו.

תלמיד יכול לקבל בכיתה את אות המתנדב הראשי מטעם המועצה ובערב לארגן בבית שלו צפייה קבוצתית של משחק ליגת האלופות כאשר הוא מחרים את חבר שלו לשכבה – והמחנך לא ידע מזה שום דבר אם התלמיד המנודה לא יעדכן אותו. ובעצם למה שיעדכן אותו אם מדובר על אירוע שקורה 'לא במסגרת בית הספר'? ולמה שהמחנך ינסה לפתור את הדברים אם יש לתלמיד המוחרם הורים שיכולים להתקשר ישירות להורי התלמיד המחרים? 

ומה לגבי קבוצות הווטסאפ הכיתתיות והשכבתיות? יש באמת מחנך שמאמין שהוא יכול לוותר על המידע החשוב ביותר שזורם בדם השכבתי? יש באמת מישהו שחושב שאפשר להבין את האקלים הכיתתי ללא מכרה הזהב המודיעיני שעובר באינטרקציה בין התלמידים כשהם חופשיים מממורה או מבוגר שנוכח בקבוצה? ומתי האינטרקציה הזו מתבצעת אם לא בשעות אחר הצוהריים? שהרי בזמן הלימודים יש בתי ספר שאסור לתלמידים להשתמש בטלפונים שלהם.

מהי תרבות הצריכה של התלמידים שלי?

כמה מחנכים יודעים מהי סדרת הטלוויזיה האהובה על התלמידים שלהם? איזו מוזיקה הם אוהבים לשמוע? מה הם עושים בשבתות? מי הם כוכבי התרבות שלהם?

האם הדברים הללו חשובים להצלחה במבחן המיצב? מסופקני. אבל זה עשוי להיות ההבדל בין מחנכ.ת שיתנו לתלמידים שלהם תחושה שהם ועולמם האישי באמת מעניינים אותם לעומת התחושה שהדבר היחיד שחשוב בעיניהם הוא התפקוד בבית הספר והציונים.

כמה פעמים יצא לכן.ם לקבל הודעת ווטסאפ אחרי שהילדים שלכן.ם איחרו לבית הספר או לא הגיעו בכלל? כמה פעמים יצא לכן.ם לקבל טלפון מהמחנכ.ת אחרי שהילד נעדר ונשאר בבית? ומה לגבי תוכניות ההוראה? האם יש שם קורס שעוסק ב'תרבות הנוער' או ב'שפת הנוער' שבו עושים סקירה תמציתית שבהם המחנכות והמחנכים יבינו סוף סוף מה עובר בראש של התלמידים שלהם?

האם יש לי גם רגעים של 'סמול טוק' עם התלמידים?

כשהייתי בכיתה ח' היה לנו מחנך שהיינו פשוט משוגעים עליו. היו מורים שלימדו טוב ממנו והפדגוגיה שלהם הייתה מזוקקת יותר ממה שהוא הציג. אבל מעבר לעובדה שהמחנך שלנו נתן לנו את התחושה שהוא רואה אותנו בגובה העיניים ומעולם לא התנשא עלינו, הייתה לו תכונה מדהימה: הוא היה אשף בשיחות סמול טוק במסדרון ובין השיעורים. הוא הבין בכדורסל ובספורט, לא הפסיק לספר בדיחות וכל שיעור אצלו באופן כללי היה מסתכם בחוויה יוצאת דופן שאף אחד מאיתנו לא רצה לפספס.

הוא היה מחנך נדיר אבל גם חבר וכתובת שהיינו יכולים לשתף אותו בסודות שהסתרנו מההורים שלנו. כיבדנו אותו בגלל סיבה פשוטה: הרגשנו שבאמת אכפת לו מאיתנו. ואיך הרגשנו את זה? באמצעות היחס האישי. השאלות. האכפתיות. הראש הגדול. ידענו שאם מדובר בנושאים חשובים, הוא יתן לנו הכול גם אם הוא בחופשה פרטית. זה לא שהוא לא העמיד לנו או להורים שלנו גבולות – אבל האהבה שלו אלינו הייתה מעולם אחר.

האם אני באמת רואה את התלמידים שלי?

מאלפי שעות שיחה עם תלמידים, אני יודע בוודאות דבר אחד: למרות הטכנולוגיה והקדמה, דווקא התלמידים שיש להם הורים בעלי מקצועות חופשיים מרגישים שלא תמיד רואים אותם או מקשיבים להם.

מעבר לשעות המאוחרות שההורים שלהם חוזרים הביתה, הם ממשיכים את העבודה שפולשת למרחב המשפחתי: עוד קריאת מייל ועוד שיחת טלפון – והנה קיבלנו ילדים אבודים שיש להם הכול בעולם אבל אין להם בעצם כלום.

לפעמים מבט אחד של מחנך, שיחה איכותית של כמה דקות, הודעת ווטסאפ גם בשעות של אחרי הלימודים, נותנים לתלמיד את התחושה שיש מבוגר שרואה אותו. שמאמין בו. ואת זה יכול לעשות רק מחנך שרואה בעבודה החינוכית שלו שליחות ולא עבודה שרק מתפרנסים ממנה.

מעבר לכך, כשאני מסתכל על התלמידים שלי, אז חשוב לי לעצב את תפיסת עולמם ולרצף את החוסן המנטלי שלהם בצורה כזו שיוכלו להתמודד למול האתגרים שהעולם הולך להציע להם. ייתכן שהם יחוו כישלון אחר כישלון: בצבא. באוניברסיטה. בדייטים. בעבודה.

אני תמיד שואל את עצמי איך אני מכין אותם הכי טוב למורכבויות של החיים. דרך שיחות אישיות, דוגמאות מהחיים שלי ושיתוף מלא של ההורים – שבלעדיהם כל העבודה החינוכית הולכת להיות הרבה יותר מורכבת.

האם אני המחנכ.ת שהייתי רוצה בכיתה של הילדים שלי?

המחנך המיתולוגי שלנו ידע מה החלומות של כל אחד מאיתנו ואיך להעניק לנו את התחושה שרק אנחנו נחליט אם אנחנו באמת רוצים ועד כמה להשיג אותם.

וכן, היו לי גם מחנכים שידעו להכין אותי מצוין לבגרות בשפה – אבל מעולם לא לקחו אותי לשיחה אישית, לא סיפרו לי ולו בדיחה אחת ולא החלפנו אף מילה שאיננה קשורה באופן ישיר לתוכנית הלימודים.

בדיוק השבוע שמעתי על תלמיד שהמחנך שלו החליט בכל פעם שהוא מפריע להטיס אותו לבית מרחק כמה שעות נסיעה לכל צד. האם הטרטור של הנער זה מה שיוביל להצלחה החינוכית שלו? זה מה שיהפוך את המורה הזה למחנך מוצלח יותר? לא בטוח. היי, אבל לפחות נשיג קצת שקט וטוב שיש גם משמעת.

נכון שלהיות מחנך בעל תפיסה הוליסטית, שמחליט שכל מה שקורה בעולמו של התלמיד מעניין אותו, מצריך יותר משאבים של זמן ואנרגיות. ובכל זאת, זו בדיוק הגישה שהופכת את העבודה החינוכית למשהו כל כך משמעותי מאשר התפיסה ה'תעשייתית' שבה אנחנו מתייחסים לתלמידים כאל עוגיות על פס ייצור.

וכדי לתמצת את מחשבותיי בנושא, אספר לכן.ם מה שאני חושב בכל פעם שאני עומד לפני התלמידים שלי:

איך הייתי רוצה שהמחנך של הילד שלי יתייחס אליו, על כל המשתמע מכך?

וככה, בדיוק ככה, אני משתדל להתייחס לתלמידים שלי.