נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
הייתי מחנך כיתה ה' באחד מבתי הספר היסודיים הגדולים בירושלים במהלך שבת קהילתית, שבה ההורים והתלמידים מבלים יחד בבית מלון. באותה שבת שמתי לב לראשונה לדבר מטריד שלא הבחנתי בו כאשר היינו בכיתה: יותר מדי פעמים, קבוצה גדולה ומגובשת של תלמידים ברחו לתלמיד מסוים שחיפש אותם.
במקום לעדכן אותו לאן הם רוצים ללכת, הם פשוט נעלמו לו. בשלב כלשהו, אני קולט איך שהתלמיד והוריו עושים מאמץ לחפש את התלמידים האלו ולהדביק אותם, אולם ללא הועיל. חבורת התלמידים פשוט התאיידה.
עמדתי מהצד, שוקל אם להתערב או לא. ואז ראיתי שהתלמיד שלי פשוט מתחיל לבכות מתוך עלבון. זה היה רגע משפיל. לא הבנתי איך כמחנך החמצתי את האירוע – הרי בכיתה הם כן דיברו איתו, אז מדוע עכשיו לא? ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא יכול להסביר לי מה הולך כאן.
בעיניים אדומות הוא אמר לי: "המורה, זה נמשך ככה כבר שלוש שנים. התלמידים האלו מדברים איתי בכיתה כדי שאף אחד לא יחשוד, אבל אחר הצוהריים אני פשוט מחוק מבחינתם. אף אחד לא פונה אליי, אף אחד לא מבקר אותי. הם לא סופרים אותי בכלל."
"מה זאת אומרת?" התעקשתי. "אני המחנך שלך. מעולם לא שמתי לב שהם מחרימים אותך או מתעלמים ממך."
"מה, נראה לך שהם רוצים שאתה תשים לב?" הוא הטיח בי. "שתראה את זה? בכיתה הם מדברים איתי, ואחרי הלימודים הם לא מזמינים אותי אף פעם. אני נמצא מחוץ לקבוצת הווסטאפ שלהם. הם לא מעדכנים אותי בכלום. נמאס לי כבר לרדוף אחריהם."
"מה עם ההורים שלך?" שאלתי אותו. "סיפרת להם?"
"נראה לך?" ענה לי בייאוש. "אבא שלי עורך דין שחוזר בשמונה בערב וגמור לגמרי מעייפות. לאמא שלי סיפרתי פעם אבל היא לא ממש התרשמה."
רציתי לחקור יותר לעומק ולשאול אותו על ההורים של החברים שמחרימים אותו, אבל הבנתי שזו שאלה מיותרת. תכל'ס, האם הורים היום באמת עוברים על הווטסאפ של הילדים שלהם? כמה הורים באמת יודעים מה קורה עם הילד שלהם מבחינה חברתית בגילי החטיבה והתיכון?
ויש פה רגע של לקיחת אחריות אישית שלי, כמחנך, כמורה, כאיש חינוך. הטרידה אותי המחשבה איך עוולה כזו חמקה לי מהרדאר, ומה אני יכול לעשות בדי שלא אגיע למצב שבו תלמידים שלי מחרימים אחד את השני בחרם שקט הגם שמדובר בשעות אחר הצוהריים שהן מחוץ לתחומי האחריות שלי.
מה בכל זאת אני יכול לעשות כדי למנוע או לכל הפחות לצמצם את התופעה ככל הניתן?
ובכן, מהניסיון שלי מצאתי ארבעה דברים שיכולים לעזור:
אפשר לקבל מודיעין טוב מקבוצת הווטסאפ הכיתתית או השכבתית, זו שללא ההורים. אחת הדרכים הקלות היא פשוט לפתוח אותה עבור התלמידים, ואז אתן.ם כבר שם. או לבקש ממנהל.ת הקבוצה שיוסיפו אתכן.ם. אם אתן.ם בפנים, תוכלו לאסוף מידע רלוונטי בנוגע לתלמידים.
ובכל זאת, שום דבר לא יוכל להחליף את השיחות האישיות: אם יודעים לנהל שיחות אישיות טובות, אפשר לחלוב מידע רגיש ומדויק, וממנו להצליב נתונים ולהמשיך הלאה. נשמע קצת כמו סרט של השב"כ? מי אמר שלהיות מחנך זה יותר קל מלהיות מרגל.
המטרה שלנו כמחנכים היא להקדים את התלמידים שלנו בצעד ולנתר את המידע כך שנוכל למנוע מקרי חרמות והשפלות.
למדתי כמחנך שאם אני רוצה להוביל תהליכי עומק באקלים הכיתתי, הנחתה של פקודות והוראות 'מלמעלה' לא יעזרו לי יותר מדי. מה שעבד בכיתות שאני חינכתי זו הנעה פנימית, שמגיעה מתוך הכיתה ובאמצעות התלמידים המקובלים – שיש להם את ההשפעה החברתית הרבה ביותר בכיתה.
החלטתי שאני לוקח קבוצה של שישה מהתלמידים המקובלים בכיתה. ידעתי שברגע שהם יתנהגו בצורה מסוימת, שאר התלמידים ילכו בעקבותיהם. ישבתי איתם. העצמתי אותם. אמרתי להם שהם מבחינתי חוד החנית של הכיתה, ושיש לי אתגר מטורף שאני מאמין שרק הם יוכלו לעמוד בו. הסברתי להם בדיוק מה העניין ואיך אני רוצה שהאקלים הכיתתי שלי ייראה. הסברתי להם על התלמידים הדחויים. על כך שאין מצב שבכיתה שלנו הנורמות החברתיות יהיו כל כך פסולות.
הם קיבלו את המשימה והחלו לעבוד. פתאום תלמידים דחויים קיבלו הזמנות לכל מיני אירועים. גם אם בהתחלה זה נראה מלאכותי, לאט לאט התלמידים החלו להתרגל למציאות החדשה: פתאום התלמיד הדחוי כבר לא לבד. והנה הוא שוב פעם מופיע בתמונה לצד החברים שלו.
האם התופעות הבזויות של הפגיעות בכיתה שלי נעלמו לגמרי? הלוואי. ממש לא. מה לעשות. חינוך זה לא מופע קסמים של לחיצה על כפתורים. ובכל זאת, התחלנו בתהליך. בהטמעה. דברים התחילו לזוז. עוד מפגש שהתלמידים הדחויים הוזמנו אליו. עוד אינטראקציה. כך מתחיל השינוי.
שיתוף הפעולה עם ההורים במשולש של הורים-מורים-תלמידים הוא חובה בעיניי. אם ההורים לא ידברו עם הילדים שלהם ויעוררו אותם לפיתוח מודעות, רגישות וסולידריות חברתית, כל התהליך שארצה לקדם ילך הרבה יותר לאט.
אז ישבתי עם ועד ההורים וסיפרתי להם שיש לנו תלמיד שמתקשה חברתית ושאין מצב שההורים בכיתה שלי יעברו על כך לסדר היום. הסברתי שזה מאוד יפה שהם בודקים את הילדים שלהם על ההספק במתמטיקה, אנגלית, שפה ומחשבים, אבל מה זה באמת שווה אם הילדים שלהם רואים איך איך מחבריהם לכיתה מושפל ועוברים על כך לסדר היום?
הם הקשיבו ולקחו לתשומת ליבם. למוחרת התחלתי לקבל לפרטי הודעות מהורים שאמרו לי שהם דיברו עם הילדים שלהם באופן פרטי והדגישו בפניהם את חשיבות עניין הרגישות לאחר. חלקם הביעו את תודתם. מאותו יום הרגשתי שההורים לגמרי איתי בעניין הזה.
את התוצאות ראינו כבר באותו שבוע בכיתה.
יש היום מאגר מגוון למדי של סרטונים וסרטים שמדברים בדיוק על מסרים של חרם: חרם שקט, לחץ חברתי ואיך אפשר להתמודד מול זה.
הדבר המיוחד בסרטונים הללו זה שהם מעבירים את המסרים בצורה מושכת, אטרקטיבית – ובעיקר נוגעת ונושמת באופן טוב יותר ממה שרוב המחנכים יכולים להעביר. שימוש נבון ומושכל בסרטונים האלו דרך קבוצת הווטסאפ של התלמידים יוכל להשלים את תהליך הטמעת המסרים שאנחנו רוצים להעביר לתלמידים.
מומלץ להוסיף לסרטונים נקודות לדיון שבהם התלמידים יתפלספו עם עצמם בדרך לכל מיני תובנות. אפשר גם להציב יעדים, מטרות ופרסים (למשל שיעור חופשי, ארוחת בוקר כיתתית או יציאה לפארק) שיתנו ויוסיפו עניין.
הנה כמה סרטונים מומלצים בעיניי:
סדרת סרטונים נהדרת מבית מט"ח שעוסקת במגוון סיטואציות חברתיות הנוגעות לאקלים הכיתתי. כדאי להראות כפתיחה לדיון. אורך: 3:01. בעברית.
חפשו ביוטיוב: החיים בין הצלצולים – מאבד שליטה
כיצד מתמודדים עם חרם בכיתה? סיפור על חרם כיתתי אחד ודיון באולפן בהשתתפות ילדים. מתוך התכנית "ההפסקה הגדולה" מבית הטלוויזיה החינוכית. אורך: 9:25. בעברית
חפשו ביוטיוב: ההפסקה הגדולה: חרם
אבישג בת ה-11 סובלת כבר שלוש שנים סובלת מנידוי חברתי בבית הספר, שהגיע השנה לטון צורם במיוחד. אימה ניסתה להילחם בכך, פנתה לצוות החינוכי - אך דבר לא עוזר. ילדים רבים בישראל נאלצים להעביר את הזמן של החופש הגדול לבדם - והמרכזים הקבוצתיים לטיפול בילדים מלאים מאי-פעם. "איך הגענו למצב שבו חלום של ילד הוא להכיר חבר?"
חפשו ביוטיוב: "לא אוהבים אותי בכיתה": הילדים שסובלים מחרם - ומעבירים את הקיץ לבד
אסיים במשפט שאמר לי חבר שלי, מחנך ותיק בעל פז"ם של יותר מארבעים שנה במערכת החינוך: "ההבדל בין מחנך טוב למחנך בינוני, זה כשמחנך טוב שומע על תלמיד שעובר חרם בחופשה שלו, הוא עוזב הכול ורואה מה הוא יכול לעשות בעניין ואיך הוא יכול לעזור. מחנך בינוני פשוט ימשיך את החופשה שלו."
