נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
יש לי רעיון נפלא לשינוי בדרך ההוראה, או בדרכי ההערכה, או בצורת הישיבה בכיתות, או בכל מרכיב אחר, בדרך שבה אנחנו מלמדים בבית הספר. אני נלהב, בטוח שהרעיון טוב וישים, משוכנע שיועיל לתלמידים, אבל חושש להיכנס להרפתקה זו. הדרך קשה, המכשולים הצפויים רבים, יש מתנגדים, והסיכוי להצליח לא ברור.
אם הקשיים כל כך גדולים, מדוע לא לוותר?
התשובה היא מפני ששינוי כזה מפיח בנו רוח חדשה, ממלא אותנו במוטיבציה, מונע מאיתנו להרגיש שחיקה, וגורם לנו להרגיש יותר טוב בבית הספר. וכשאנחנו מרגישים טוב, ומלמדים בחשק, גם לתלמידים יותר טוב.
אז מה נכון לעשות כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה של תוכנית ייחודית ולא להתנפץ על כל מכשול שנמצא בדרך?
כדי להשיב על שאלה איעזר בניסיוני האישי. במהלך עבודתי הייתי שותף לתוכניות ייחודיות, אותן יזמתי וניהלתי עם צוות מורים מסור. כולן היו תוכניות בין תחומיות בחטיבת הביניים, רובן בתחום ההומניסטי, וכל אחת מהן נמשכה כמה שנים והשפיעה במשך שנות קיומה על אלפי תלמידים.
הדרך להצלחה לא הייתה פשוטה, אבל היא הפכה את העבודה למשמעותית, ומעניינת. כשאני מביט בגעגוע אחורה, אני מזהה כמה מאפיינים שחזרו בתוכניות אלה ולדעתי עזרו להן להצליח.
כמה קל לעבוד לבד. כל כך פשוט לקבוע פגישת עבודה עם עצמי, לא צריך להתווכח, אין אכזבות מאחרים, אבל גם אינדיבידואל מושבע כמוני מבין שזו לא הדרך בתוכנית שבאה לשנות את הנהוג בבית הספר. תנאי הכרחי להצלחתה של תוכנית כזו הוא עבודת צוות.
צוות טוב מאפשר ריבוי דעות, שמוביל להחלטות נכונות. כדי שזה יקרה צריך לשתף את חברי הצוות ברוב ההחלטות החשובות, להקשיב, לנסות לשכנע, אבל לעיתים גם לקבל דעות שונות משלי.
צוות טוב מחזק את כל אחד מהחברים בו, מאפשר לכולם להתגבר יותר בקלות על קשיים ולא להתכופף בפניהם.
כדי שחברי הצוות יהיו מחויבים זה לזה, צריך לקיים פגישות בתדירות גבוהה, לתת לחברי הצוות אפשרות להציף את הקשיים, ולהקדיש זמן גם לבילוי משותף ולגיבוש חברתי (אנחנו נהגנו לחגוג את ימי ההולדת של כל אחד עם עוגה, ברכות ומתנה).
עבודה בפרויקט כזה היא קשה, וצריך להעריך את המורים שמוכנים להשתתף. לכן צריך לתגמל אותם, במילה טובה, במתנות קטנות, בארוחה משותפת, או בכל דרך אחרת שלא תדרוש מבית הספר תקציב (שלעולם לא יימצא).
כמורה חדש, תמיד התייחסתי בביטול למי שדרש מאיתנו להגדיר מטרות לפני שנתחיל ללמד. כיום ברור לי שבתוכנית חדשה, שלא נוסתה בעבר, חייבים להגדיר מטרות, ולהחליט איזו מהן חשובה יותר ואיזו פחות, איזו מהן תשפיע על התוכנית מתחילתה, ואיזו ניתן לדחות לשלבים הבאים. לאחר שהגדרנו מטרות יש להחליט על הפעולות שנעשה כדי להשיגן.
את התהליך של הגדרת המטרות ביצענו עוד לפני שהתחלנו ללמד, אבל חזרנו על תהליך זה מדי שנה, ולעיתים מספר פעמים בשנה.
לאורך שנות קיומה של התוכנית אנו מגיעים לתובנות שלא היו בתחילתה. במשך השנים גם המציאות משתנה, התלמידים מתחלפים, ואם לא נבצע את השינויים הדרושים בתוכנית, כל שנה מחדש, היא תלך ותעשה פחות מוצלחת.
כיצד נדע עד כמה אנחנו מצליחים? איך נבחין בכך שסטינו מהדרך, והתוכנית פחות מוצלחת? כשאנחנו עסוקים בהוראה, והעומס עלינו רב, לא תמיד קל לשים לב לכך שמשהו השתבש, ושהגיע הזמן לשינוי.
לכן יש לבצע תהליך של משוב והערכה – ולא רק בסוף כל שנה, אלא גם במשך השנה, וברמה מסוימת, בכל שיעור ושיעור.
אנחנו ביקשנו מהתלמידים למלא משוב מפורט פעם או פעמיים בשנה, ואז גם אנחנו, המורים, מילאנו משוב מפורט. התלמידים התבקשו במשובים שלהם להביע דעה גם על עצמם, על הדרך שבה הם לומדים, וגם על כל מה שתלוי במוריהם, בדרך ההוראה וההערכה.
כל מטלה רצינית שהוטלה על התלמידים הסתיימה תמיד במשוב ורפלקציה אישית, והשלב האחרון בכל משוב, גם ברמת התלמידים, וגם אצלנו המורים, היה שלב הסקת המסקנות.
הכי קל והכי בטוח להמשיך תמיד בדרך המוכרת, לא לחפש הרפתקאות, ולא לסטות לדרכים פחות מוכרות שבהן נתקל במכשולים בלתי צפויים. הכי קל, אבל גם משעמם – וכבר הזכרתי שאם משעמם לנו, יש סיכוי שישעמם גם לתלמידים.
כל מי שהתנסה בהוראה בתוכנית ייחודית יודע שיש קשיים והם מגיעים מכל עבר. מורים בצוות שקשה להם להתרגל, מורים אחרים בבית הספר שלא מבינים מדוע התוכנית שלנו מקבלת שעה יותר, הנהלת בית הספר שלא מבינה מדוע התלמידים מפוזרים בזמן השיעור בחצר בית הספר במקום להיות בשקט בכיתה, המפקח של משרד החינוך,שלא רואה בעין טובה תוכנית שבה אין ציונים, וההורים שכועסים על כך שבשיעורים משחקים במקום ללמוד.
אי אפשר להתעלם מהקשיים וממצבים בהם נרגיש כאילו אנו מטיחים את ראשנו בקיר. אנחנו חייבים הסכמה ושיתוף מצד ההנהלה והפיקוח, ורצוי לא להרגיז גם את ההורים, אבל זה לא אומר שכל מכשול דורש מאיתנו להיבהל ולהיכנע. אם הצוות כולו מאמין בצדקת הדרך, צריך לשכנע, להוכיח שהדרך נכונה, ולהמשיך לצעוד בה.
אף שאנחנו מורים, ולא עובדים בחברת פרסום, אנחנו גם עוסקים לא מעט בפרסום הפעילויות שלנו ברשתות חברתיות, בתערוכות ובאירועי סיום חגיגיים, ובאירוח ביקורים של מורים מבתי ספר אחרים.
ארגון הפעילויות הללו דורש עבודה ולוקח זמן, אבל הוא מעודד תלמידים ומשכנע אחרים שהתוכנית שלנו מוצלחת. תלמיד שהקים דוכן בתערוכה, ומציג בה תוצרים עליהם עמל במשך חודש, גאה במה שעשה, וממשיך ברצון ללמוד בצורה זו. הורה שהגיע לתערוכה וצפה בתוצרים שבנו הציג, לא יתלונן יותר על בזבוז הזמן בשיעורים.
חלק מהפעילויות בתוכנית ייחודית חדשות לתלמידים – וגם לנו המורים. אנחנו לא בטוחים עד כמה יצליחו, אבל יש דרך להקטין את אי הוודאות: לנסות על עצמנו את מה שנרצה לנסות לאחר מכן בכיתה.
אין הכוונה ללמד מורים מנוסים תכנים של תלמידי כיתה ז'. אפשר להתאים את שיטת ההוראה הייחודית ואת התכנים למורי הצוות, לתת להם להתנסות, ואז לשאול את עצמנו מה אהבנו, מה פחות, ומה כדאי לשפר.
כל ההמלצות הקודמות מקורן בניסיון האישי שלי. ההמלצה האחרונה לעומתן, נובעת מטעות שטעיתי. לא שמתי לב, שהגיע הזמן לסיים את קיומה של התוכנית.
גם התוכנית הטובה ביותר מתיישנת. התלמידים אחרים, והיא כבר לא מתאימה להם, המורים מתעייפים וכבר לא מלמדים באותה התלהבות, הכיתות גדלות ולא ניתן לבצע בהן מה שעשינו בכיתה קטנה. מאפיינים שנחשבו פורצי דרך כבר אינם חדשניים, ושום שינוי שנעשה כבר לא יכול לגרום לתוכנית להמשיך ולהצליח.
זה הזמן לערוך למורים מסיבת סיום חגיגית ולהתחיל לתכנן את התוכנית החדשנית הבאה.
תודה מקרב לב לכל המורים שהלכו איתי בדרך, ולא נרתעו מהקשיים. בלעדיכם, שום שינוי לא היה קורה.
