נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
בסיפורו "מקצוע" מתאר אייזק אסימוב (1972) חברה עתידנית שבה אין צורך בהוראה ולמידה. צעירים מתוכנתים בהתאם ליכולותיהם השכליות ומוסללים למקצועות השונים. אך בחברה עתידנית זו ישנם גם צעירים שאינם ניתנים לתכנות משום שהם "חסרי יכולות שכליות מתאימות". צעירים אלה נשלחים למוסד מיוחד המכונה "בית רפי השכל".
גיבור סיפורו של אסימוב חולם להיות אסטרונום, והוא נרגש מאוד לקראת היום שבו יתוכנת, אך מתברר שהוא נמנה עם אלה שאינם ניתנים לתכנות. הוא נשלח ל"בית רפי השכל" עם חוויית כישלון ודימוי עצמי שבור. אך למזלו הוא פוגש שם מנטור שמסייע לו ללמוד ללא תכנות ולהגיע להישגים ניכרים. כפרס על הישגיו, מוצעת לו נסיעה לכנס מדעי יוקרתי. באחד האירועים בכנס מנסים אסטרונומים לפתור בעיה סבוכה ונתקעים. גיבורנו מעיף מבט על הנוסחאות וצועק את הפתרון. המדענים נדהמים – מהצעקה ומהפתרון הגאוני. המנטור טופח על שכמו ואומר לו ש"רפי השכל" שאינם ניתנים לתכנות הם אלו שיהיו מתכנתי העתיד ומעצביו.
אחת התובנות של סיפור זה היא שלמידה אינה תכנות אלא התפתחות; למידה אינה רכישה של כמות נתונה של ידע ומיומנויות באמצעות תכנות (או הרצאה ותרגול), אלא התפתחות באמצעות מפגש הולם של לומדים עם מורים ועם תכנים. זוהי גם נקודת המוצא שאנו מציעים למחשבה מחדש על הפדגוגיה של חטיבת הביניים. פדגוגיה ראויה – נקרא לה "פדגוגיה טיפולית" – מחברת בין ההתפתחות הפסיכולוגית של מתבגרים לבין ההתפתחות הקוגניטיבית שלהם. חיבור זה, לדעתנו, צריך להיות היסוד המארגן של המרחב הבית-ספרי.
במילים אחרות, על חטיבת הביניים לספק למתבגרים מענים פסיכולוגיים-רגשיים באמצעים קוגניטיביים-פדגוגיים בעזרת הוראה של תכנים המחזקים אותם. לכן, הדגש שלנו אינו על חיזוק התמיכה הפסיכולוגית-רגשית כשלעצמה, אלא על העמקת הלמידה באופן היוצר התפתחות רגשית וחברתית ומקדם אותה. הטיעון הזה יתבהר במהלך הדברים.
פדגוגיה מותאמת לגיל ההתבגרות יכולה להפוך את המרחב הבית-ספרי של חטיבת הביניים מאיום מטיל חרדה למקור של פשר – אפשר למצוא משמעות בתכנים הנלמדים ובחיים; קשר – אפשר לתת אמון במורים ובמבוגרים בכלל; העצמה – אפשר להצליח בלימודים; סיפוק – אפשר ליהנות מהלמידה; וייצוב – אפשר להרגיע את הסערות הפנימיות ולהתמתן באמצעות למידה של תכנים בעלי משמעות ללומד. כלומר, הפדגוגיה הטיפולית יכולה וצריכה לסייע בניווט של תהליך ההתבגרות ולעזור למתבגרים להתקדם – תוך כדי "רגרסיות הכרחיות" – לבגרות בריאה.
המרחב הפדגוגי אינו בהכרח שדה מוקשים, כפי שעולה לעתים מתיאורם של בלוס ופסיכולוגים אחרים של גיל ההתבגרות, אלא שדה מנופים המאפשר לפדגוגיה למנף את התלמידים לקראת בניית זהות אישית בוגרת בתוך ההקשר החינוכי-חברתי ובעזרתו. המחשבה הפסיכולוגית-פדגוגית של לב ויגוצקי, קרל פרנקנשטיין ופאולו פריירה – כל אחת במסגרת המושגית שלה – סוללת לדעתנו את הדרך לפדגוגיה מסוג זה.
השאלה היא אפוא, כיצד יוצרים ומיישמים פדגוגיה בית-ספרית – הוראה ולמידה – התומכת בהתפתחותם של המתבגרים.
הזיקה בין למידה והתפתחות עומדת ביסוד מחשבתו של לב ויגוצקי. הוא טען שבית הספר מאפשר איכות ייחודית, בית-ספרית, של למידה החיונית להתפתחות. מנקודת מבטו, הפדגוגי והטיפולי לא רק פועלים בו-זמנית, אלא מכוננים זה את זה. הכינון ההדדי פדגוגיה-טיפול מתהווה ב"אזור ההתפתחות הקרובה" – הפער ההתפתחותי בין מה שהתלמיד מסוגל לעשות כעת מבחינה פסיכולוגית-קוגניטיבית לבין מה שהוא יוכל לעשות בעתיד – פער הניתן לגישור באמצעות פעולה משותפת עם מבוגר.
במילים אחרות, למידה "מאורגנת כראוי" (למידה המתרחשת בבית הספר על פי תוכנית לימודים נבונה וסדורה) מאפשרת, מניעה ומנחה את ההתפתחות. כאשר תלמיד נע מהאזור שבו הוא נמצא ברגע נתון לאזור ההתפתחות הקרובה, כאשר הוא מצליח – בעזרת המורה – להתמודד עם משימה שעד כה כשל בה. במהלך זה הוא לא רק משכלל את היכולות הקוגניטיביות שלו, הוא גם משנה את יחסו ללמידה, לאחרים ולעצמו. הלמידה אינה משפיעה רק ברמה הקוגניטיבית, אלא גם ברמה האישיותית הכוללת. ההוראה ותכניה משנים את דפוסי החשיבה של התלמיד, ולא פחות חשוב – את יכולתו להתמקם בעולם.
ויגוצקי מדגיש כי רכישה של מושגים חדשים אינה סוף תהליך הלמידה וההתפתחות אלא נקודת הפתיחה שלהן. התלמיד לומד ליישם את המושגים בהקשרים שונים ולפתח באמצעותם מרחב אסוציאטיבי חדש. תלמידה הלומדת, למשל, על "נשים בתנ"ך" מרחיבה את מנעד המחשבות שלה על נשיות ועל עצמה; תלמיד הלומד אנגלית, מרחיב את אפשרויותיו לתקשר עם אנשים "בחיים" וברשתות הדיגיטליות ולחוות אחרת את העולם.
ההוראה אינה רק הקנייה של ידע ומיומנויות, והלמידה אינה רק רכישה שלהם; הוראה אפקטיבית מסייעת לתלמיד ללמוד – לגלות וליצור אזורי התפתחות קרובה; היא משנה את איכות החשיבה ואת ההרגשה של התלמיד ואת יחסו לעולם ולעצמו.
לב ויגוצקי
כמי שעוסקים בילדים ובנוער בסיכון אנחנו רואים שוב ושוב כיצד הצלחה בתפקוד הבית-ספרי ובלמידה מחוללת שינויים שכליים, רגשיים והתנהגותיים מרחיקי לכת. מחקר שערכה חטיבת המחקר של בנק ישראל על כיתות מב"ר (מסלול בגרות רגיל) מצא שהתלמידים מגיעים להישגים לימודיים גבוהים יותר מאשר תלמידים בעלי מאפיינים דומים בכיתות רגילות (בכר, 2020). יתרה מזאת, במעקב של עשר שנים התברר שרבים מהבוגרים של כיתות אלה מצליחים להשתלב היטב בחברה ובעבודה. כיצד נסביר את ההצלחה? התלמידים בכיתות מב"ר לא קיבלו טיפול פסיכולוגי פרטני; הם קיבלו טיפול פדגוגי – פדגוגיה המותאמת לצרכים וליכולות שלהם. הפדגוגיה הזו אפשרה להם ללמוד, כלומר להתפתח שכלית, רגשית וחברתית.
על כן, מנקודת מבטנו התרה אחר המפגש בין פדגוגיה להתפתחות, בין ידע לחשיבה, בין חשיבה לרגשות, יש חשיבות רבה למחקריו של לב ויגוצקי.
התפתחות רגשית מחייבת סביבה פדגוגית מותאמת. אוטונומיה, כאמור, אינה צומחת באופן טבעי מבפנים; היא זקוקה לתמיכה מבחוץ – מ"אחרים משמעותיים", מיחסים, מתכנים. ההתפתחות על שלביה השונים מחייבת יחס "אני-לא אני", מתח בין פנים לחוץ, שאותם מאפשרת הלמידה. תפקיד הלמידה מנקודת מבט זו אינו רק להעביר לתלמידים תכנים לצורך שליטה בהם והפגנת הידע בבחינות, אלא לזמן להם מפגשים ותכנים לצורך התפתחות. גישה זו מדגישה אם כן את הקשר המאתגר בין לומדים מתבגרים לבין מלמדים מבוגרים: היכולת להקנות כישורי חשיבה המשמשים נקודת משען לאוטונומיה, שאינה מוחלטת אלא תמיד יחסית, וזאת על ידי החזקה משותפת של המתח בין תכנים למשמעויות ולצורות חשיבה.
לסיכום חלק זה: תלמידי חטיבת הביניים נמצאים בתהליך התפתחותי "סוער" המכונה "גיל ההתבגרות". התהליך נחקר על ידי פסיכולוגים של הגיל, אך הם נטו ונוטים להתעלם מהפדגוגיה הבית-ספרית או שהם רואים בה מכשול בפני תהליך התבגרות תקין. הפדגוגיה הבית-ספרית, לדעתם, מקנה ידע ומיומנויות, אך הקנייה זו אינה רלוונטית לתהליך ההתבגרות ואף מקשה עליו. אנחנו, בעקבות ויגוצקי, פרנקשנטיין ופריירה, סבורים שפדגוגיה בית-ספרית מיטבית, פדגוגיה טיפולית, יכולה לתמוך בתהליך ההתבגרות ולהעלות אותו על הפסים לקראת בגרות אוטונומית. הפדגוגיה הטיפולית מבקשת לעצב את תהליך ההוראה ואת תכניה כך שתהיה להם השפעה תרפויטית המקדמת את התלמידים לקראת בגרות בריאה.
מאמר זה הוא גרסה מקוצרת של המאמר המקורי בספר להציל את חטיבת הביניים.
