"דור המסכים: האם הוא מאבד מאנושיותו?!" זעקה כתובת על לוח מודעות עירוני והזמינה את ההורים המודאגים להרצאתו של מומחה ידוע בתחום "ילדים ומדיה". בריאיון לעיתון שנערך עם מומחה ידוע אחר טען אותו מומחה בנחרצות כי "שימוש היתר במסכים גורם לירידה ביכולת האמפתית של ילדים ונוער, ואכן בני נוער רבים מדווחים שהם מרגישים שהחברויות שלהם מלאכותיות וכי הם אינם סומכים על החברים שלהם. ההשפעה המיידית של שימוש היתר במסכים היא הבדידות, ולכן לא מפתיע לגלות כי אנו עדים כיום לעלייה בשיעורי ההתאבדות. באנגליה אף מונו לאחרונה שר לענייני בדידות ושר נוסף האמון על המלחמה בתופעת האובדנות."
נבואות זעם על אודות השפעתם השלילית של המסכים על ילדים ובני נוער מושמעות השכם והערב בתקשורת המודפסת והאלקטרונית. הן מהדהדות דיסטופיות אשר לפיהן, "ההרואין הדיגיטלי" – הסמארטפון והרשתות החברתיות – פוגע בהתפתחותו התקינה של הדור הצעיר, במיומנויותיו החברתיות ובשלוֹמוּתו (ה-well being שלו). פרסומים נחרצים אלה מתבססים לכאורה על "מחקרים חדשים ומדאיגים" המאששים "באופן חד משמעי" את חרדת ההורים: ילדינו בסכנה!
ניקח לדוגמה את אחת הסוגיות הבולטות במחקר בתחום הנדון, סוגיית השפעתן של הרשתות החברתיות על שלוֹמוּתם של הצעירים. לפני שנים מספר פרסם צוות חוקרים אמריקאי בהובלתה של ג'יין טווינגי מחקר שכותרתו "עלייה בסימפטומים דיכאוניים, בנטיות אובדניות ובהתאבדויות בקרב בני נוער והקשר לעלייה בזמן המסך." הטענה היא כי נמצא קשר מובהק בין היקף השימוש ברשתות חברתיות לבין פגיעה בשלוֹמוּת של בני נוער.
המחקר הפך במהרה למצוטט ביותר ונידון באין-ספור כתבות עיתונאיות בארץ ובעולם, תוך כדי הדגשת היקף הנבדקים יוצא הדופן, כחצי מיליון בני נוער – "הוכחה מדעית חותכת לנזקי המסכים." המחקר שימש ציר מרכזי בסרט הפופולרי של נטפליקס "מסכי עשן" (The Social Dilemma), ועל בסיסו פרסמו המועצה הלאומית למניעת אובדנות והמועצה הלאומית לבריאות הילד בישראל נייר עמדה המתריע מפני גלישת יתר של צעירים ברשתות החברתיות.
הקשר בין גלישת יתר ופגיעה בשלוֹמוּת של הנוער נשמע סביר. המנגנון הפסיכולוגי המסביר אותו כונה "דיכאון פייסבוק" – מצב נפשי הנובע משתי חוויות בסיסיות של הגלישה ברשת: שיטוט בפרופילים של החברים והעלאת תוכן עצמי של המשתמש. הגולשים נוטים להציג תמונה ורודה של חייהם, להעלות תמונות "איכותיות" שלהם (בעזרת תיקוני פוטושופ אם צריך) ותמונות וסטטוסים המייצגים אושר גדול והישגים מדהימים. ההשוואה המתמדת בין חייו המשעממים והקשים של הגולש לכיף ולהצלחות של בני גילו מובילה ל"השוואה חברתית מוטה" המגבירה תחושות של מפסידנות (לוזריות), בדידות, דיכאון וחרדה עד כדי נטיות אובדניות ואובדנות. בנוסף, בני הנוער מרבים להעלות תמונות, סרטונים ופוסטים בפרופילים האישיים במטרה להשיג אישור חברתי, או ליתר דיוק – תיקוף חברתי, באמצעות פידבק מחבריהם לרשת ומעוקבים. אצל רוב הגולשים כמות הלייקים והשיתופים דלילה בהשוואה לחברים המצליחנים. גם אם פוסט אחד זכה לתהודה ניכרת, הניסיון לשחזר אותה מתיש ומתסכל.
המחקר הדיסטופי הפופולרי של טווינגי ועמיתיה "עשה רעש", אך מעטים עיינו בו ברצינות ראויה. כאשר צוללים לממצאיו, כמו גם לממצאים דומים של מחקרים אחרים, מגלים שהתמונה מורכבת הרבה יותר, ושקיימים פערים משמעותיים בין כותרות המחקרים לממצאים, ופערים גדולים עוד יותר בין מסקנותיהם לתמונה הדיסטופית שמוצגת לציבור בתקשורת.
במאמר תגובה שכתבנו (בשיתוף ד"ר יוליה ליפשיץ) למאמרם של טווינגי ועמיתיה, ופורסם באותו כתב עת שבו פורסם מאמרם, הצבענו על פערים אלה. ראשית, כתבנו, המתאם שהוצג בין השימוש ברשתות חברתיות לבין המשתנים הפסיכולוגיים שנבדקו הוא זניח עד כדי לא קיים (0.05). אולם הביקורת העיקרית שלנו נוגעת לטיעון המרכזי של המחקר הנ"ל ושל מחקרים רבים אחרים, שכן בעיון מעמיק בטבלאות המתאמים שהציגו החוקרים מצאנו שכאשר בודקים את מקומם של משתנים נוספים, המתאם נחלש או נעלם לחלוטין. למשל, מגדר: בכל הנוגע לבנים, המתאם נעלם לחלוטין. וכך גם בנוגע למשתנים אחרים כגון קיומם של קשרים חברתיים בחיים "האמיתיים" – השתתפות בפעילות ספורט, בפעילות קהילתית וכדומה. המשתנים הללו נמצאו כבעלי קשר משמעותי הרבה יותר לשלוֹמוּת של הנוער.
ממצאים אלה מדליקים נורת אזהרה: ייתכן שהשימוש ברשתות החברתיות אינו המשתנה היחיד, ומדובר במערכת מורכבת יותר של משתנים מסבירים, המגבירים או המפחיתים, המשפיעים או המושפעים, מזמן מסך. ייתכן שזמן מסך אינו בעייתי כשלעצמו; הוא בעייתי משום שהוא בא על חשבון פעילויות חיוניות אחרות.
שאלת ההשפעה של הרשתות החברתיות על בני נוער היא אפוא מורכבת, והאמת המדעית, כמו כל אמת, נמצאת בפרטים. היקף השימוש ברשתות החברתיות הוא רק משתנה אחד שיש לבחון בזיקה למכלול המשתנים הקשורים אליו: תוכן השימוש, מאפייני המשתמש, התפקוד שלו מחוץ למרחב הדיגיטלי, ועוד. משתנים אלה ואחרים עשויים להיות גורמים ממתנים או מגבירים, מתווכים או מסבירים, את השפעות השימוש במסכים וברשתות החברתיות על התפקוד של בני נוער. ובמכלול המשתנים, למשתנה הגיל יש חשיבות רלוונטית במיוחד.
יחסים חברתיים והאופן שבו אנו נתפסים על ידי אחרים מעסיקים את כל בני האדם בכל הגילים, אך בגיל ההתבגרות חשיבותם מגיעה לשיאה. השאלה "מה לובשים למסיבה?" היא שאלה גורלית עבור מתבגרים, שכן יחסה של קבוצת השווים בתקופה זו מכתיב את האופן שבו הם מתייחסים לעצמם. דורות רבים של מתבגרים התייסרו בשאלה "מה לובשים...?", אך בדור הנוכחי התייסרות זו קיבלה עוצמה כבירה: לכל מתבגר ומתבגרת יש קהל צופים עצום ברשתות החברתיות.
בשל מרכזיות היחסים החברתיים בגיל ההתבגרות אין זה מפתיע שהפעילות המקוונת הפופולרית ביותר בקרב מתבגרים היא גלישה ברשתות החברתיות. מתבגר ממוצע בישראל פעיל ביותר ברשתות חברתיות (הפופולריות ביותר הן אינסטגרם וטיקטוק). שליש מהמתבגרים גולשים ברשתות יותר מחמש שעות ביום. ישראל מדורגת ראשונה בעולם בהיקף השימוש ברשתות החברתיות. הפופולריות של הרשתות החברתיות בקרב מתבגרים מעצימה, באמת או לכאורה (ראו בהמשך), את יכולתם לכונן יחסים חברתיים בריאים, החשובים כאמור להתפתחותם הפסיכולוגית.
ראוי לבחון בזהירות את מגוון המניעים הפסיכולוגיים המביאים את המשתמשים לבחור בכל אחת מהרשתות החברתיות. כך למשל נמצא כי אפליקציית הסנפצ'ט משמשת לרוב למטרת פנאי; אינסטגרם – להפגנת חיבה כלפי אחרים ולמעקב אחר טרנדים; טוויטר – לרכישת ידע חברתי; ופייסבוק – לשיתוף באתגרים ובקשיים ולהגשמת מטרות חברתיות. אך יש מכנה משותף לכל הרשתות החברתיות: הן מאפשרות תקשורת עם אנשים רבים, ויצירת קשרים עם בני משפחה וחברים ושימורם.
אחת ההתרעות המרכזיות של הדיסטופיסטים הדיגיטליים היא שגם אם משתמש זוכה להצלחה במרחב המקוון, זוהי הצלחה פיקטיבית מפני שהשימוש הרב בתקשורת המקוונת פוגע באיכותם של הקשרים הבין-אישיים. התרעה זו מתבססת על טיעון לוגי פשוט: משאב הזמן מוגבל, וככל שהנער.ה מבלה שעות רבות יותר מול המסך, כך נשאר לו/לה פחות זמן לפעילויות חיוניות מחוץ למסך. ובאותו אופן, ככל שהנער.ה מתקשר.ת יותר ברשתות החברתיות, כך נשאר לו/לה פחות זמן לתקשורת בין-אישית במרחב הפיזי; קשרים חברתיים "אמיתיים" מועתקים מהמרחב הפיזי אל המרחב המקוון ומאבדים את אמיתיותם.
רוברט קראוט, מחלוצי המחקר על השפעות האינטרנט, כינה את התופעה הזאת "'פרדוקס האינטרנט": על אף שהשימוש באינטרנט מאפשר לבני האדם ליצור קשרים חדשים, לשמר קשרים קיימים ולשפר את שלוֹמוּתם, הוא דווקא מחזק חוויות של בדידות ודכדוך ומערער את שלוֹמוּתם של המשתמשים.
ואולם, פרדוקס זה לא עונה באופן מספק על שתי שאלות מרכזיות שנותרות בעינן: האם התקשורת המקוונת תורמת לרווחה הנפשית של המתבגר מעבר לתחושות כלליות של הון חברתי מגשר? האם ישנם מתבגרים שהתקשורת המקוונת היא המשאב המרכזי שלהם לתחושת ערך עצמי ושייכות? עד שלא ניטיב לענות על שאלות אלו, לא נוכל להכריע שדינו של דור המסכים נחרץ.
מאמר זה הוא גרסה מקוצרת של המאמר המקורי בספר להציל את חטיבת הביניים.
