זה קרה בבית הספר לפני חמש שנים כשהייתי מחנך כיתה ו'. לקח לי זמן עד שבאמת הבנתי את זה באופן רשמי: יש לי בכיתה תלמיד דחוי. תמיד שמעתי על זה. קראתי על זה. נתקלתי בפרסומים ברשתות החברתיות. מדי פעם חשבתי איך בתור מחנך הייתי מפרק את הבעיה הזו, אבל אף פעם לא האמנתי שאצטרך באמת להתמודד איתה.
מה זה תלמיד דחוי? ילד שהוא כמו מצורע. כולם מתרחקים ממנו. שאתה לא יכול להעביר אותו מקום בלי להצטייד באופטלגין לקראת כאב הראש שהולך להיות לך מהתלמידים שלידם הוא אמור לעבור. כתלמיד דחוי, הוא לא הוזמן לפעילויות של התלמידים שלי אחר הצוהריים. כמובן שבאופן רשמי כולם הזמינו אותו ושידרו עסקים כרגיל. חרם? לא בבית ספרנו. אנחנו בית ספר עם ערכים ואידאלים. בית ספר עם מסורת ומורשת מפוארת. בבית הספר שלנו אין דבר כזה חרמות על תלמידים.
רק מעקמים להם קצת את האף ומאדים להם על הדרך את הנשמה, אבל באמת בקטנה.
הכול התחיל כשאמא שלו התקשרה וסיפרה לי שיש אירוע בבית של אחד התלמידים והילד שלה לא הוזמן. אוקיי, חשבתי לעצמי. בטח טעות. התקשרתי לתלמיד שלי שענה לי בטבעיות: "בבית הספר אנחנו חייבים לסבול אותו, למה גם אחרי הלימודים? אני באמת צריך להזמין אותו גם ליום ההולדת שלי?"
לא האמנתי למה שאני שומע. אחרי שסיימתי את השיחה, התהפכתי עם עצמי וניסיתי להבין מה הלך כאן. אחרי כמה שעות הגעתי למסקנה: זה לא שהתלמיד שלי אדם רע במהותו. פשוט אין לו שום מודעות כמה נזק הוא יכול לעשות בהתנהגות שלו.
וכך, יום אחרי יום נכנסתי לכיתה שלי וראיתי איך שהתלמיד שלי נחבט ומקבל כתף קרה משאר חבריו לכיתה. שאלתי את עצמי: האם אני יכול לעשות משהו? האם יש לי כמחנך כוח להתערב ולשנות את המפה? האם אוכל לגרום לתלמיד הזה להיות יותר מקובל בקרב חבריו לכיתה?
החלטתי שאני הולך על זה. לשם כך, נקטתי בחמש דרכים עיקריות.
בכל יום דיברתי עם התלמידים שלי לפחות פעם אחת על חמלה ועל הצורך שלנו לראות את החברים שלנו ולא לפגוע בהם. היה לי חשוב להספיק לעמוד בקצב של החומר וללכת לפי המערכת, ובכל זאת הצלחתי להכניס את המסרים האלו: חמש דקות לפני השיעור. בזמן האוכל. בסוף היום.
הסברתי לתלמידים שיש מושג שנקרא להיות בן אדם. לא להיות רק מרוכזים בעצמנו. סיפרתי על תלמידים אחרים שלי שבאו אליי מיוזמתם ערב הטיול השנתי ושאלו אותי אם יש תלמיד שאין לו חדר לישון, ושהם מוכנים לעזוב את החדר שכבר ארגנו להם ולישון בחדר שלו ביחד כדי שלא יתבייש.
שיתפתי אותם על תלמיד שלי שהגיע בפורים עם שני משלוחי מנות כדי שיהיה גם לתלמיד אחר.
אמרתי להם שהיה לי תלמיד שבתחילת השנה עמד לידי והסתכל על כל הכיתה כדי לראות לאיזה תלמיד אין איפה לשבת, ואז הוא הציע לו לשבת לידו.
הסתכלתי על העיניים שלהם. בהתחלה נראה שהם לא ממש הבינו מה אני רוצה מהם. אחר כך הם הקשיבו יותר בעניין. ובסוף כשהם התחילו לשתף בעצמם ידעתי שאנחנו בכיוון הנכון.
כל מחנך ומחנכת יודעים שיש הבדל תהומי בין לדבר אל תלמיד או תלמידה כשהם לבד לבין לדבר אליהם כשהם ביחד עם חבר או חברה. יצא לי לגלות שבשיחות פרטניות התלמידים הרבה יותר קשובים, בעיקר בחלקים בהם העצמתי אותם והדגשתי בפניהם כמה שאני סומך עליהם ואיזה תפקיד מכריע יש להם כדי לדאוג שאף תלמיד בכיתה שלנו לא יצא עם צלקת נפשית לכל החיים.
בחינוך כידוע אין כפתורי קסמים. ובכל זאת, אחרי שיחה ועוד שיחה ועוד שיחה, מתחילים לראות את השמש. מספיק לי להסתכל על העיניים שלו כדי להבין שהתלמיד שלי, שקודם לא הבין מה בדיוק הבעיה ביחס המחפיר שהוא מעניק לתלמיד הדחוי, נמצא כבר במקום אחר לגמרי.
כל עוד התלמידים הפוגעים לא ירגישו שהאינטרסים החברתיים שלהם מתאחדים ביחד עם התלמיד.ה הפגוע.ה, לא יתקיים כאן שום שינוי ממשי. אחת מהדרכים שהמליצו לי כמה מורות ותיקות ומנוסות הייתה הקבוצה החברתית: מדובר בפעילות חווייתית משותפת לכמה תלמידים כשביניהם נמצא.ת גם התלמיד.ה הדחוי.ה.
לא מזמן המחנכת של כיתה ו' ביקשה ממני לבוא ולראות איך התלמידות שלה יושבות ביחד ומכינות במטבח בית הספר סושי. הן ממש צחקו ונהנו כולן ביחד. היציאה ממסגרת הכיתה והחלפת האווירה איחדה את כולן – והיופי הוא שהשינוי נעשה בנונשלנטיות, כבדרך אגב.
זה יכול להיות משחק כדורגל, דיון בגינה או כאמור הכנה משותפת של סושי. כל דבר שיוציא את התלמידים מהמסגרת החברתית הרגילה וייצור עבורם פלטפורמה חדשה שתגרום להם לתחושה של איחוד אינטרסים.
כאן החשיבות של ההורים היא אקוטית. מסר מההורים יכול לחולל פלאים. בסעיף הראשון נתתי כמה דוגמאות של תלמידים שהביעו סולידריות חברתית מעוררת השראה – המכנה המשותף לתלמידים הללו הוא ההורים שלהם. הם באו מבתים שבהם ערכים ומידות הם דברים חשובים, והפגינו את זה בכיתה.
לא כל ההורים יודעים איך הילדים שלהם מתנהגים בבית הספר. "אבל בבית הוא מקסים," היו אומרים לי מופתעים. לכן חשוב לערב אותם בסיפור. באחת השנים נפגשתי במיוחד עם ועד ההורים כדי לתאם עמדות ולהסתנכרן על המסרים שלנו מול התלמידים שלי והילדים שלהם.
נסו לדבר עם ההורים ותראו כמה שהם בעניין. כמה שבאמת אכפת להם.
אפשר להסתכל על מחנכ.ת כעל "התלמיד.ה המקובל.ת בכיתה". הדמות הדומיננטית. זו שכולם רוצים בקרבתה. המחנכת יכולה ליצור במסגרת ועדות הכיתה הרכבים שונים שיתגייסו למטרות משותפות. למשל, "ועדת פרויקטים כיתתיים" שתהיה אחראית על הובלת פעילויות כיתתיות. לשם כך היא יכולה להעצים את חברי אותה ועדה, לאפשר להם לצאת משיעורים ולגרום לכל התלמידים לרצות להתקבל לאותה ועדה.
אם ניקח את התלמיד.ה הדחוי.ה ונשלב אותם בוועדה הנחשקת לצד תלמידים דומיננטיים ומקובלים, התלמידים האחרים יסתכלו עליהם ויחשבו לעצמם: רגע, אם התלמידים המקובלים מסוגלים לדבר איתם ולנהל איתם אינטראקציה, למה אנחנו לא?
כמובן שההתערבות הזו של המחנכ.ת חייבת להיות בשיא העדינות והרגישות. למורה יש ארסנל כלים משמעותי ומגוון מניפולציות לעיצוב האקלים הכיתתי כדי לדאוג שלא יהיו בכיתה תלמידים מנודים.
אם יש לכן.ם עצות וטיפים כיצד להתנהל עם התופעה של ילדים מבודדים בכיתה, מוזמנים ליצור קשר.
