חינוך במלחמה: מה קורה בעולם? (חלק ב')

אירועי השבעה באוקטובר הובילו למלחמה לאומית שיש לה השפעות אדירות על מערכת החינוך ותנאי הלמידה של תלמידות ותלמידי ישראל – בפרט כשמדובר בתלמידי העוטף, שבמובן מסוים מתפקדים על תקן פליטים זמניים ולומדים הרחק מביתם ומהמסגרת הקבועה שלהם. כיצד מערכות החינוך השונות ברחבי העולם התמודדו עם סיטואציות דומות? במחקר מיוחד שערך אופיר מרר בשיתוף עם קרן טראמפ למצוינות בחינוך, נסקרו האתגרים וההתמודדויות של מערכות החינוך במדינות שונות.

המחקר בחן את המציאות בפקיסטן, קולומביה, ארה״ב (בעקבות הוריקן קתרינה, בדגש על ניו אורלינס), סומליה (בדגש על סומלילנד) ואתיופיה. לאור בחינת מקרי הבוחן וספרות מקצועית נרחבת בנושא, ניתן לזהות אתגרים משותפים ומשמעותיים שקיימים במרבית הקהילות של העקורים והפליטים – ואף מקבילים למצב בארץ. אלה יוכלו אפוא לספק תובנות משמעותיות לדרגי השטח אליהם נדרש לתת מענה.

מה אפשר ללמוד מהעולם?

לאחר בחינת הנתונים העולמיים במאמר הקודם, להלן האתגרים העיקריים איתם התמודדו מדינות שונות במצבי מלחמה:

האתגר העיקרי בפקיסטן: הריסת מבני החינוך  

בפקיסטן, המלחמה בין הממשלה לבין הטאליבן במהלך שני העשורים האחרונים הובילה למשבר פליטים ועקורים במיליונים, מהם כ-70% ילדים ונוער, ולהרס מתמשך של כלל מבני החינוך בקרבת אזור הלחימה בגבול פקיסטן-אפגניסטן. מאות בתי ספר ומבני חינוך נהרסו ולא היו שמישים לאורך זמן רב, באופן שהוביל לחוסר מענה חינוכי של מאות אלפי ילדים, עד כדי כך שכמעט 600 אלף תלמידים הפסידו שנת לימודים מלאה.

המדינה, בסיוע ארגונים בינלאומיים, פעלה לשינוי המציאות ולבנייה מחדש של בתי ספר ומבני קבע ייעודיים באזורי הלחימה ככל שיכלה, כולל הסבה של תשתיות מבני ציבור מקבילים למטרה זו, כמו גם בתוך מחנות הפליטים ברחבי המדינה.

האתגר העיקרי בארה"ב: אלפי מורים ללא יכולת לחזור לעבודה  

לאחר פגיעת הוריקן קתרינה ברחבי ארה״ב ובדגש על אזור ניו אורלינס, נראה כי על אף ניסיונות משמעותיים של השקעה מדינתית, המציאות בשטח לא הצליחה לתת מענה ייעודי לצרכי החינוך. כך, אלפי מורים נותרו ללא יכולת לחזור לעבודה או לתת מענה לתלמידיהם במחוזות לימוד מרוחקים יותר, מול מחסור בתקנים ואישורים רלוונטיים של המערכת הפדרלית.

בשנים שעברו ומול משבר משמעותי של מערכת החינוך באזור (כולל הישגי לימוד נמוכים מצד התלמידים), נראה כי המערכת מתחילה לחזור לעצמה בדגש על תוכניות הכשרה ייעודיות למורים באזור – כאלו שהיו מורים במחוזות אחרים אך גם חדשים, שנועדו לאפשר תמיכה בצמיחה המשמעותית של תלמידים חדשים – והעסקה (גם אם זמנית) של מאות אנשי סגל ייעודיים.

האתגר העיקרי בקולומביה: גישור על פערי למידה בין אוכלוסיות  

בקולומביה, המדינה הקימה תוכניות פיילוט ייעודיות (Escuela Nueva) שסייעה הן בהיבטי מימון והן בזיהוי של אוכלוסיות מורכבות. התוכנית נתנה מענה ייעודי לכ-40 אלף תלמידים (מתוך מאות אלפים שנזקקו לסיוע) וקידמה עדכון של החוק המקומי אשר וידא כי בתי ספר בכלל המדינה יהיו מחויבים לקבל את התלמידים ללא קשר למקום מגוריהם. בנוסף, אוכלוסיות עניות הוגדרו כפטורות מהרישום וקניית תלבושות אחידות.

זאת ועוד, המדינה הקצתה תקציבים ייעודיים שעמדו על אלפי דולרים לתלמיד.ה כדי לסייע ישירות לתלמידים, דוגמת שוברים למצרכים, ביגוד וחומרי לימוד. בבתי הספר שנבחרו לתוכנית כמעט 10% מהאוכלוסייה קיבלה סיוע ישיר או עקיף. אלו כללו גם מענה לבתי הספר, שקיבלו תקציבים לבנייה או השכרה של מבני לימוד חלופיים, כמו גם העסקה של מורים וסגל חינוכי נוסף.

פטור מרכישת תלבושת אחידה בקולומביה.

אולם במבחן התוצאה, רק 16.5% מהצעירים באזור המשיכו ללימודים אקדמאיים, בהשוואה לבנצ׳מרק של 33% ברחבי המדינה. מחקרים שבחנו את התוכנית הצביעו על כך שחוסר המענה הפסיכולוגי והדאגה למעבריות והאינטגרציה של התלמידים היה הדבר המשמעותי שמנע את ההישגים שלהם.

האתגר העיקרי בסומליה: מציאת תוכניות חינוך אלטרנטיביות לילדים מחוץ למסגרות חינוכיות 

בסומליה, מול המשבר הקיים בסומלילנד, המדינה ניסתה לתת מענה ייעודי למצב במחנות הפליטים ומתן מסגרות חינוך אלטרנטיביות במקום מגוריהם החדש. התוכנית המרכזית של הממשלה, תוכנית ABE (או Alternative Basic Education) נועדה לתת מענה לילדים בגילי 9-10 מחוץ למסגרות חינוכיות.

היכולת של התאמת תוכנית הלימודים היומית והשנתית הייתה ייחודית בכך שיכלו לבצע שינויים לאופי עונות השנה (בהן מרבית התלמידים נדרשו לעבוד כדי לתת מענה כלכלי למשפחותיהם) או הצורך להתאים את תוכנית הלימודים, תוך שימת דגש על התאמה מגדרית ייעודית ומתן מענה מלא לטובת נשים.

התוכנית הציגה 80% דבקות בהמשך הגעה למסגרות לימודיות, עם שיעור נשירה נמוך משמעותית, ועם רמת הישגים של התלמידים באופי דומה ביחס למוסדות חינוכיים תואמים.

האתגר העיקרי באתיופיה: החסם הכלכלי  

במקרה של אתיופיה, נמצא כי הגישה לחינוך דווקא גברה לאחר הפליטות (רק 77% מהנשאלים נהגו ללכת לבית הספר טרם המשבר לעומת 83% בעת הנוכחית), אבל העלו מורכבויות שונות בדמות בריונות אתנית ושפתית ביחס אליהם בכיתות הלימוד. אלה קיבלו מענה ייעודי בקרב הכשרות המורים באזור.

בדומה למדינות נוספות, החסם הכלכלי היה משמעותי עבור משפחות רבות, שלא הצליחו לאפשר לילדיהן להתמיד בצורה משמעותית בלימודיהם. תמיכה מסוימת בדמות מענה תזונתי (15 ק״ג של מזון למשפחה אשר שולחת את ילדיה לבית הספר), כמו גם ספרים, תלבושות אחידות וציוד לימודי בחינם עבור אוכלוסיות אלו הצליחו להוביל לירידה בשיעור הנשירה כמו גם לעלייה ביכולות התלמידים בבתי הספר.

ומה הלאה?

נראה שמערכת החינוך בישראל מתמודדת עם אתגרים דומים למדינות נוספות שעברו משבר לחימתי, ועל כן ראוי לבחון את התנהלותן וללמוד מה אפשר ליישם בהצלחה גם בחינוך הישראלי. אין לדחוק את הסוגייה החינוכית לפינה אלא להבין שהיא קריטית ודורשת מענה ללא דיחוי. הקצאת תקציב הולם וגיבוש מדיניות חינוכית מסודרת עם ראייה הן לטווח המיידי והן לטווח הרחוק תוכל לעזור לשקם את ההשכלה החינוכית של תלמידי ישראל ובפרט תלמידי העוטף, ויפה שעה אחת קודם.

המאמר מבוסס על מחקרו של אופיר מרר בשיתוף עם קרן טראמפ למצוינות בחינוך.