נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
"חיינו את כל חיינו תחת ההנחה שאנחנו מוגנים. ועכשיו, פתאום, משהו נשבר. אבל אני חייבת לצמצם את הטראומה עבור התלמידים שלי," משתפת שירז, מחנכת כיתה א' בבית ספר באשקלון. מילותיה מהדהדות את תפקידן.ם הייחודי של מורות ומורים בזמן שהכול מתפרק לרסיסים.
כפרופסורית לחינוך באוניברסיטת ברנדייס, הצבתי לעצמי מטרה לקבל תמונת מצב מקיפה ככל שניתן על חוויית ההוראה בימי המלחמה. במשך שלושת השבועות שלאחר השבעה באוקטובר ראיינתי לצד שתי קולגות נוספות, טל איתן מאוניברסיטת הרווארד ואשת החינוך הישראלית סמדר יצחקי, עשרות מורים ומורות בישראל. המחקר הזה, שנתמך באדיבות רבה על ידי אוניברסיטת ברנדייס, המוסד האקדמי הראשון בארה"ב שנקט עמדה ציבורית ברורה כנגד תנועת חמאס, הוא כלי חשוב שמאפשר לנו לרדת לעומקו של מקצוע החינוך ולזקק את תפקידו וחיוניותו בשעת חירום. שוחחנו עם ארבעים מורות ומורים, שמלמדים מגוון רחב של גילים באזורים גאוגרפיים שונים בארץ, בניסיון להבין את חוויית ההוראה שלהן.ם בשבועות שלאחר מתקפת הטרור של השבעה באוקטובר.
בשדה המחקר החינוכי הולך ותופס תאוצה בשנים האחרונות המושג "חינוך בשעת חירום". מושג זה מאפשר לנו, קהילת החוקרים, למפות ולנתח את תפקיד החינוך בכלל, ואת תפקידם של המורות והמורים בפרט. מתקפת הטרור של חמאס, שהביאה למותם של 1,400 בני אדם ולחטיפתם של כמעט 250 אזרחים ישראלים, הטילה את מדינת ישראל לתוך משבר עמוק. ילדים בישראל, מקהילות שונות, נותרו ללא הורים או עם הורים נעדרים שגורלם לא ברור. תלמידי מערכת החינוך נמנעו מלהגיע לבתי ספר זמן ממושך שכן רבים מבתי הספר חסרו את המיגון הנדרש לקיום למידה פיזית. תלמידים אף נחשפו לזוועות המלחמה בעקבות שימוש לא מבוקר במדיות החברתיות, חשיפה שהובילה לעיתים קרובות לערעור תפיסת הביטחון שלהן.ם. בתי ספר נותרו ללא מחנכים או מנהלים, שלבשו את מדי צה"ל ונשלחו להילחם בחזית או להגן על העורף.
המורות והמורים שהשתתפו במחקר פתחו לנו צוהר לחוויית ההוראה וסיפקו לנו תובנות מרתקות. ככל שראיינו יותר מורים, בין אם כאלה שלימדו כיתות נמוכות או גבוהות, בין אם כאלה שלימדו בדרום הארץ או במרכזה, הלכה והתבהרה התמונה. מעל הכול, בשעת המשבר הנוכחית, מורות ומורים מחפשים לייצר מרחב שקיימת בו שגרה.
כך הסבירה לי אחת המורות את חוויית ההוראה שלה:
"למרות שאני לא מסכנת את חיי, אני מרגישה כאילו אנחנו כולנו חיילים. אנחנו חלק ממאמץ המלחמה… אנחנו במלחמה על נפש האדם. אני אוהבת מתמטיקה, אבל לא אכפת לי ממתמטיקה עכשיו. המטרה שלנו היא שכאשר הכול ייגמר, הטראומה תהיה קטנה ככל האפשר. זה מה שאנחנו עושים כאן."
מורה אחרת תיארה זאת באופן הבא:
"בסופו של דבר, כל הפחדים והחששות של הילדים והמורים הם עליי. אני מבינה את זה. אני צריכה לספוג את זה. אני לא החברה שלהם; אני כאן כדי לתמוך בהם."
לבסוף, מורה שלישית שיתפה אותי בתחושות הבאות:
"הדבר החשוב לי ביותר הוא הבריאות הנפשית של התלמידים וקהילת הכיתה. שום דבר אחר לא חשוב… להבין את המלחמה? אני לא מבינה את המלחמה. אין לי שום דרך להסביר לתלמידים מה מתרחש. אני דואגת לתלמידים. אני חרדה מפני מה שעתיד לקרות בשנים הבאות. כרגע, אנחנו במרכזה של הטראומה… איך נחיה? אני לא יודעת. אבל אני כאן בניסיון לצמצם את הטראומה עבור התלמידים שלי."
הסנטימנטים האלה באו לידי ביטוי בדבריהם של ארבעים המורות והמורים שדיברנו איתם. כולן.ם חוו את עצמן.ם כדמויות שאמונות על יצירת שגרה, ביטחון ויציבות בחיי תלמידיהן.ם. תפיסת התפקיד הזו מהדהדת ממצאים שעלו במחקרים שנעשו על מורים באוקראינה.
המחקר העלה על פני השטח את האתגרים האדירים איתם מתמודדים מורים ומורות בשעת מלחמה ומשבר. לצד זאת, הוא גם נתן קול ועדות לתפקיד החיוני, החשוב מאין כמוהו, של מערכת החינוך בימים אלה. מבעד לזוועות המלחמה, מתבררת גבורת ההוראה: לחינוך יש את הפוטנציאל להפחית את טראומת הילדים בשעת משבר.
הקורונה הביאה איתה טלטלה עולמית. בדומה למצב העכשווי, המרכיבים היו זהים. היו שם פחד, חרדה, חוסר ודאות והרבה בלבול. גם אז נדרשו המורים לתפקד במצב בו תחושת הביטחון נסדקת והיה עליהם לתמוך ולתווך את המציאות בצורה המרגיעה ביותר. גם אז היתה השפעה על המשק, על מערכת החינוך ועל ההרגלים החברתיים שלנו. שמרנו מרחק, הסתגרנו בבתים וכל אינטרקציה פרונטלית הוחלפה בישיבה מול מחשב, שעות על גבי שעות של פגישות, ישיבות ושיעורי זום. גם אז היו שנפגעו מהמצב ופיתחו תגובות נפשיות וקשיים חברתיים.
ובכל זאת, משהו הפעם שונה. הקורונה הייתה משהו שהתמודדנו איתו ברמה העולמית. הבנו, או לפחות קיבלנו סיבות שיכולנו להבין ולהסביר מדוע ואיך זה קרה. נזהרנו, אך האיום על חיינו ועל חיי יקירינו לא היה מוחשי כפי שאנחנו חווים מאז השבעה באוקטובר. התלמידים התעוררו בוקר אחד למציאות שאי אפשר להסביר, למצב שבו אנשים נרצחים ונחטפים מבתיהם, למצב שבו קרובי המשפחה שלהם מגוייסים והאיום מכלל הזירות בועט וממשי.
זו סיטואציה שלא ידענו כמותה, היא הייתה כל כך פתאומית וכל כך עוצמתית, שהקושי לתפקד תקף את כולנו בצורה גורפת. סיטואציה שבה לא רק התלמידים, אלא גם המורים, היו זקוקים לגורם סמכותי שיתמוך, שיתווך, שירגיע, שיסביר, רק שהפעם, לא היה כזה.
חינוך, גם כשהוא מתרחש בזום, עשוי להעניק לילדים תחושה של נורמליות בתוך מציאות מעורערת ומלאת פחדים. בית ספר מעניק לילדים שגרה יציבה בתוך מציאות כאוטית. חלק מהמורים העידו על ניסיון לשכך את הטראומה באמצעות חזרה לשגרת השיעורים, בין אם זה שיעורי תנ"ך, מתמטיקה או ספרות. אחרים ניסו לשכך את הטראומה על ידי התייחסות לחרדות התלמידים ולפחדיהם, כמו גם לסימני השאלה הרבים שצפו ועלו נוכח המצב. מורות ומורים דיברו על הצורך להתאים את חומר הלימוד לצורכי השעה, למצבם הרגשי של התלמידים ולמציאות המתפתחת. תהא המתודה אשר תהא בכל כיתת לימוד, המטרה נותרה זהה: שגרה היתה האמצעי אליו פנו המורות והמורים כאשר ביקשו לדאוג לרווחתם הנפשית של התלמידים.
חינוך, גם כשהוא מתרחש בזום, עשוי להעניק לילדים תחושה של נורמליות בתוך מציאות מעורערת ומלאת פחדים.
זה לא קל להיות הפנים של השגרה ושל היציבות עבור התלמידות והתלמידים. מורות הן גם בני אדם, והמלחמה קורית גם להן. גם השגרה שלהן התנפצה. כפי שהסבירה המורה שירה:
״אני חושבת שיש איזושהי ציפייה מאנשי חינוך במצבים שהם לא שגרתיים לייצר שגרה, וזו ציפייה שהיא קצת לא ריאלית, כי לפני שאנחנו אנשי חינוך אנחנו אנשים וגם לנו אין שגרה כרגע, וגם לנו יש חברים במילואים או חברים שלא עלינו איבדו את חייהם, או אם אנחנו מדברים על קורונה, בני משפחה חולים. ואם לי אין שגרה כאדם, אני לא יכולה לייצר שגרה לילדים, אז צריך באיזשהו מקום במצבים כאלה קצת להוריד את הציפייה מאנשי חינוך ושנייה להסתכל עליהם כאזרחי המדינה לפני שהם מורים.״
בשום אופן איני רוצה להמעיט בגודל הנטל הבלתי אפשרי המונח על כתפי המורים בזמני משבר, אבל ארצה לסיים עם הקול של מורות ומורים שחלקו איתנו מניסיונן.ם שלוש הצעות מעשיות להוראה בזמן משבר:
מורה אחד ידע שמה שהתלמידים שלו צריכים כרגע זה מתמטיקה:
״לצערי, קרה שתלמידה שאלה אותי: 'איך זה שהורגים תינוקות? הורגים ילדים? חוטפים זקנים?' אמרתי לה: 'בואי נלמד מתמטיקה.' כרגע אני ממש נכנס בכל הכוח לשגרת מתמטיקה, לא סתם שגרה של להיכנס לבית ספר ולהיות ביחד, אלא להיות ביחד וללמוד מתמטיקה.״
מורה אחרת, נועה, ידעה שמה שהתלמידים שלה צריכים זה לדבר ולהכיר באבל:
״כרגע צריך להתרכז באבל, אנחנו באבל לאומי. מצב מאוד קשה, מאוד קשה מנטלית.״
המורות והמורים שאיתן.ם שוחחנו היו ברורים: בטחו בניסיון שלכן.ם כמורות ומורים. אתן.ם יודעות ויודעים מה התלמידים שלכן.ם צריכים.
מורה אחת, איילת, סיפרה על כך שזה היה בלתי אפשרי שהשיעורים שלה לא ישתנו, גם כשהיא המשיכה עם תוכנית הלימודים הרגילה. הסנטימנט הזה הופיע בהרבה ראיונות שביצענו. היא הסבירה:
״יש יצירה שאני מלמדת של ש"י ענגון. יצירה שאני שנים מלמדת אותה וזה אחד הסיפורים שאני הכי אוהבת, ואחד השיאים בסיפור זה שהקורא מגלה שהגיבור לא סתם חזר אלא הוא חוזר ומוצא את דלתות ביתו נעולות. ואז הקורא מגלה שהוא לא סתם חזר מאיזו חופשה, אלא שהוא חזר מהשבי. ואז אני עושה שיעור שלם על השבי, על איך מקבלים אדם שחוזר מהשבי. על איזו שמחה יש פה. לדבר היום על הדבר הזה… זה שיעור שהוא שיא. לדבר היום על שבויים… מה שקורה בסיפור הוא כאין וכאפס לעומת מה שאנחנו חווים היום.״
איילת קיבלה את זה שהשיעורים שלה לא יכולים ולא יהיו אותו הדבר. זהו אתגר נוסף בהוראה במצב הנוכחי, אבל העצה של איילת הייתה לחבק את זה, לא להימנע מזה.
כפי שהסבירה דפנה, אחת המורות שהשתתפו במחקר:
״אנחנו אומרים שאנחנו מלמדים רגיל, אבל התלמיד צריך להיכנס רק כדי שנראה שהוא נכנס והוא בסדר. מסוגל לחזור לאיזו שגרה רגילה.״
המסר הזה משתקף גם בדבריה של מורה נוספת, הדס:
״יש לי ילדים. ואולי אני לא נשברת ולא בוכה זה כדי לשמור עליהם. מה שתומך בי זה השגרה, להכין שיעור. לקום בבוקר ולא בצוהריים, צריך להתלבש ולהתארגן ולהסתדר. אפילו שזה בזום, התלמידים רואים.״
להתחבר לזום, לבדוק אם התלמידים גם התחברו לזום, לבדוק אם הם בסדר, לתת להם לראות שהמורה בסדר, כל אלו, כך הסבירו לנו המורים שראיינו, הם משמעותיים מאוד.
אתם מוזמנים לעקוב אחר התפתחות המחקר שלנו ופרסומים נוספים כאן.
