נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
יש ילדים שעבורם ל"ג בעומר הוא פסטיבל אחד גדול וחג נפלא: קובעים אחר הצהריים ומתכנסים בשביל לאסוף קרשים, יום אחרי יום. לאחר מכן מחלקים מי מביא מה ובסוף מגיע הרגע הגדול שכולם עמלו בשבילו: אחד מהאירועים החברתיים הגדולים של השנה: יושבים, עושים על האש ונשארים ערים כל הלילה. כמו הגדולים.
בבוקר, לאחר לילה לבן, חוזרים עם הילת ניצחון ועיניים אדומות מעייפות לבית של ההורים. מתבשמים על ניחוחות העשן שנפלטים מהחולצות הספוגות ונרדמים עם חיוך על הפנים. כמה טוב שיש חברים.
אבל יש ילדים שבשבילם ל"ג בעומר הוא הגיהינום בהתהוותו. היום הנורא בשנה, זה שחורט על נשמתם את מעמדם החברתי: אף אחד לא באמת רוצה לשבת לידם או להזמין אותם למדורה שלו. הם סרח עודף. גלגל חמישי. ואם הם רוצים באמת לעזור לחבר'ה, אז כדאי להם להתנדף מהמרחב ולהעלים את עצמם. לפחות לעשרים וארבע שעות.
בכל פעם שאני קופץ לבית של ההורים שלי ומסתכל על התמונה שלי נשען על מעקה ספינה, בוהה לעבר האופק במבט חמוץ מתוק, אני נזכר בל"ג בעומר ההוא שעברתי בבית ספר 'נועם' בקרית אתא כתלמיד כיתה ד': עד אז הייתי השליט הבלעדי של הכיתה. הדיקטטור הנצחי. הילד הכי מקובל. עד שבכיתה ד' חבר שלי עבר דירה וחבר לחבר אחר שעלה למלכות, ואני הייתי צריך להילחם על המעמד החברתי שלי מחדש: פתאום מצאתי את עצמי מחזר אחרי ילדים אחרים ומגלה שאף אחד לא הציע לי להגיע למדורה שלו לל"ג בעומר.
חיפשתי את הכבוד האבוד שלי. מבין שהשנה אף אחד לא רוצה שאהיה איתו מסביב למדורה. הרגשתי אבוד. מעוך. כל כך נבוך ומתוסכל. רגע, אז זה המצב החברתי שלי עכשיו?
כששיתפתי את ההורים היקרים שלי, הם העלו רעיון: אבא שלי, ששימש כסמנכ"ל מכללת שאנן, אמר לי שכמה ימים לפני ל"ג בעומר המכללה יוצאת לטיול לאילת ושאל אם ארצה להצטרף. כמה ימים מחוץ ללימודים. מחוץ לאטמוספירה החברתית המחניקה. מחוץ לתזכורת המשפדת שהמעמד החברתי שלי כל כך רחוק שנות אור ממה שהוא היה רק לפני שנה.
ברור שהסכמתי.
זה היה טיול נפלא ואילת הייתה טובה אלינו, אבל לא יכולתי להתעלם מהטעם החמוץ... אני כאן מתוך ברירת מחדל. הלוואי שהייתי מקבל הזמנות לאסוף קרשים ולהיות כמו כולם. הלוואי שהמצב החברתי שלי היה שונה.
המטרה: לדאוג שאף אחר לא יישאר מחוץ למדורה
מהיכרות אישית עם התלמידים שלי במשך השנים אני יכול לומר בוודאות: תמיד בכל כיתה יהיו תלמיד או שניים שבשבילם ל"ג בעומר הוא התזכורת החיה למעמד החברתי המכאיב שלהם; תלמידים שלא יקבלו ולו הזמנה אחת לבוא ולהכניס תפוחי אדמה עטופים לאש, לשפד מרשמלו או סתם לאכול פרגיות, המבורגר וסטייקים. מבחינתם, הם היו מוכנים לתת הכול בשביל להעלים את ל"ג בעומר מלוח השנה. כי הוא כואב מידי. חודר. שורף את הלב ומצלק להם את האישיות עוד שנים רבות אחר כך.
ל"ג בעומר מגיע, ואם אתם הורים שמחפשים הזדמנות להטמיע בלב הצעיר של הילדים שלכם קצת סולידריות חברתית, חמלה ורגישות:
זה הזמן לבקש מהילדים שלכם, אחרי שדאגתם שיש להם איפה לעשות מדורה, שיתשאלו ויבדקו עם הילדים החלשים של הכיתה; שיבדקו עם הילדים הדחויים ואלו שכנראה אין להם איפה לעשות, איפה הם מתכוונים להיות בל"ג בעומר? האם הם מסודרים? או שהם עומדים להיות לבד בזמן שכל החברים בכיתה צוחקים ונהנים?
בל"ג בעומר פסקה מיתתם של עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו על שלא נהגו בכבוד זה בזה.
כמה משמעות ותוכן נוכל ליצוק לתוך ל"ג בעומר, אם נבין גם את המשמעות המיוחדת שלו, נחיה אותה דרך המעשים שלנו ונדאג שאף אחר לא יישאר מחוץ למדורה.
למורים ובעיקר למחנכים יש חשיבות עצומה בתהליך הממוקד שתכליתו למנוע מצב שיש ילד שנשאר מחוץ למדורה. כמחנך, הייתי מקדיש זמן מיוחד מהשיעור בכדי לדבר על העניין החברתי בל"ג בעומר, וממנה תלמיד שתהיה לו רשימה ובה שמות כל התלמידים, וכך היינו עוברים כל תלמידה ותלמיד בכדי לוודא שכולם מוזמנים למדורה.
מעבר לכך, הנושא מספיק רציני בכדי לעדכן את הוועד הורים הכיתתי: מטרת מעורבותם של ההורים, היא להטמיע את מסרי הסולידריות החברתית הזו בקרב ילדיהם ולוודא שכולם "יהיו על זה". כלומר להפוך את העניין לאישו.
באופן זה, הרווחנו פעמיים:
ומה יותר מתאים לכך מאשר ל"ג בעומר?
