ישראל במלחמה
ב-2.6.1838, פחות ממאתיים שנים טרם זמננו, ביקר הכומר וחוקר המקרא הנודע אדוארד רובינסון בעינות יהב (עין וויבה). היה זה אחד מהמעיינות הגדולים והחשובים ברחבי הנגב והערבה, ורובינסון כל כך התרגש עד שכתב: "לנוכח כל העדויות הללו יכולנו לקבוע שעין וויבה היא אתר קדש ברנע המקראית, חשנו שאנו דורכים פני על פני אדמה שקודשה על ידי רבים כל כך" (תרגום חופשי מאנגלית - ד"ר רועי גלילי). רובינסון הותיר ציור מופלא מביקורו במעין, בו רואים את עצי התמר הגדולים ואת הבריכות הצוננות מהן רוו מצימאונם חברי המשלחת ושיירת הגמלים שלהם.
היכן הם אותם עינות יהב קסומים ומופלאים? איפה ניתן לרבוץ בצילם של עצי התמר החסונים ולרחוץ במימיו הקרירים של המעיין? ובכן, מרבית שטח המעיין נמצא כעת מתחת לרחבת הבטון ושלט המקדונלד'ס הענק של אורחן עין יהב בערבה. כמה עשרות מטרים מערבית לחניית האורחן עוד ניתן לראות מעט דקלים קטנים ושפופים ושרידים לצמחיית מעיינות יבשה. היופי בו חזו עיניו של אדוארד רובינסון נעלם לבלי שוב.
כמו בכל ארץ ישראל, כך גם בערבה, מרחבי הטבע המופלאים נעלמים ומתכסים בבטון וכבישים במהירות. מה שהיה טבע פראי רק לפני כמה עשרות שנים הולך ונעלם. נופי ארץ ישראל של רובינסון לא דומים לנופי ארץ ישראל של דוד בן גוריון, שאינם דומים לנופי ילדותינו, וגם אלו כבר נעלמו מעיני ילדינו ותלמידנו. בעגה המקצועית נקרא התהליך הזה "הכחדת החוויה הטבעית" (Extinction of experience) והוא מוביל לניתוק הולך וגובר של בני האדם מהטבע ומהמרחב בו הם חיים. דו"ח של המשרד להגנת הסביבה ביפן שיצא לאחרונה הראה כי רק שמונה אחוזים מהילדים עד גיל עשר מעדיפים היום לטייל ולשחק במרחב הפתוח לעומת למעלה מ-70% מהילדים בגילאים אלו לפני חמישה עשורים; דו"ח של רשות הגנים הלאומיים האמריקאית הראה ירידה ניכרת במספר הביקורים לנפש בגנים לאומיים בארה"ב בין השנים 1988-2012. בישראל, למרות שלא נערכו מדידות מדויקות, המצב כנראה לא פחות חמור. בשל הדרישות הביטחוניות, בישראל קשה מאוד לצאת היום מתחומי בתי הספר והם מגודרים ומבודדים גם ממרחבי הטבע סביבם וגם מהמרחב האנושי בו הם נמצאים. זוהי חרב פיפיות היות שהמציאות הזו גורמת גם לקהילה להתנתק מהמרחב החינוכי.
האם עדיין ניתן, בתוך הסיטואציה המורכבת הזו, לחבר את המרחב החינוכי למרחב הטבעי והאנושי סביבו? לייצר למידה משמעותית עבור תלמידים דרך הטבע והקהילה סביבם ולייצר מעורבות ואכפתיות אמיתית, דו סטרית, בין התלמידים למקום בו הם חיים? המושג "חינוך מבוסס מקום" (Place Based Education-PBE) כבר שגור בפיהם של רבים מאנשי החינוך וההוראה. העקרונות של הPBE כוללים למידה אקטיביסטית, רלוונטית, מבוססת חקר ונסמכת על הקהילה (תוכלו לקרוא את המאמר של ד"ר נירית אסף בעניין), אך משהו בתפיסה הזו נראה היה לנו חסר, היות ובמרבית המקרים חינוך מבוסס מקום מוציא את התלמיד מבית הספר ומחבר אותו למרחב לזמן קצר, אך לבסוף מחזיר אותו לבית הספר, למרחב המנותק והמרוחק.
שאפנו לקדם תפיסה חינוכית שבה הקהילה, הסביבה והמרחב החינוכי ישולבו זה בזה וישפיעו זה על זה באופן מלא. בעיני רוחנו ראינו את הערבה כולה, על המרחבים המדבריים, החממות החקלאיות והקהילה המגוונת, הופכת לבית ספר ולמקום מבוסס חינוך.
כמעט כל נקודה במרחב יכולה להיות משאב לימודי
אל מול החזון הזה הוקמה "חממת הערבה", חווה ללימודי מדע, חקלאות וסביבה של משרד החינוך, היושבת בתחנת יאיר - מכון המחקר והפיתוח בערבה. החווה משרתת מגוון של תלמידים ממדבר יהודה, הנגב והערבה, כמו גם תלמידים, סטודנטים ומורים מכל רחבי הארץ, הבאים לסמינרים והשתלמויות בני מספר ימים. מטרתה של חממת הערבה היא לחבר בין המרחב המדברי, המחקר החקלאי והמדעי שמובילים חוקרי מו"פ ערבה ומו"פ מדבר וים המלח, ובעלי העניין והתפקידים במרחב (Stake Holders) לבין עולם החינוך, וליצור ערוץ פתוח ומפרה בין כל הגורמים. וכך, מתוך עניין של גורמים שונים בקהילה הקמנו חלקה מופלאה של אקלום צמחי מדבר לגינות ("הגינה בוואדי"), שבה הקהילה (בעיקר הגיל השלישי) והתלמידים שותפים לחוויה קסומה של טבע, פריחה וניחוחות יחד עם למידת חקר פעילה. הקמנו מרחב מדעי שבו עובדים חוקרים בכירים מעולם המדע והחקלאות יחד עם תלמידים מבתי הספר היסודיים והתיכוניים באזור, ופתחנו את בית הספר ל"מיחדוש" (הלחם של המילים "מיחזור" ו-"חידוש") שבו פועלת נגריה המבוססת על עקרונות של קיימות ושל חיבור למרחב. בנוסף לחווה עצמה, גם הקמנו ופיתחנו מרחבי למידה טבעיים בתוך בתי הספר באזור - "בוסתנים". הבוסתנים בנויים כחלק מהנוף הטבעי והיום יומי של התלמידים, ומתקיימות בהם פעילויות העשרה ולמידה חוץ כיתתיות.
במקביל להקמת המרחבים התחלנו לשאול את עצמנו כיצד ניתן להרחיב את הלמידה לכל הערבה. כיצד ניתן לרתום את בעלי העניין - הרשויות השונות, מוסדות שונים במרחב וחברי קהילה - למעשה החינוכי, ולהפוך את הערבה התיכונה כולה למקום מבוסס חינוך? אל מול השאלה הזו פיתחנו את תכנית "מקומי בטבע". התכנית, שנתמכת על ידי רשות הניקוז והנחלים ערבה ונתמכה ולוותה בשנת תשפ"'ב על ידי "הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות", מפגישה את תלמידי שכבה ח' מתיכון "שיטים דרכא" עם בעלי העניין במרחבי הערבה.
תכנית מקומי בטבע הציבה שתי מטרות מרכזיות: האחת, חיזוק תחושת השייכות למקום והשנייה, פיתוח יכולת ההתבוננות של התלמיד בטבע ובסביבה, בצד טיפוח סקרנות, שימת הלב אל היש שבאין, עידוד תהליכי חקר ויכולת למידה עצמית. הלמידה החוץ-כיתתית במרחבים שונים בערבה היא הזמנה לשים לב ולהיפתח אל החכמה של הטבע ואל תהליכים סמויים מן העין המתרחשים מתחת לאפו של התלמיד.
בתחילת כל יום התחלקו התלמידים לשש קבוצות וכל קבוצה ביקרה במרחב אחר בערבה ולקחה בו חלק פעיל. התלמידים נפגשו עם אנשי רשות העתיקות ולקחו חלק בחפירות ארכיאולוגיות ב"עין מרזב" - וילה ביזנטית הסמוכה לשטחים החקלאיים בעין יהב, התלוו לפקחי רשות הטבע והגנים בשמורת שיזף, עסקו בעבודה חקלאית ונפגשו עם חקלאי האזור בחוות "בין השיטין", הציבו ניסויים מדעיים יחד עם חוקרי מו"פ מדבר וים המלח, הפכו פסולת חקלאית לרהיטים בבית הספר למיחדוש והחלו לשקם ולהחיות את המעין העתיק בעינות יהב בסיוע אנשי מקצוע ותושבים מהקהילה.
כפי שכבר נכתב בהתחלה, עינות יהב, כמו גם מרבית מעיינות הערבה, איבדו את שפיעתם ויופיים בעשרות השנים האחרונות. הסיבות העיקריות לכך קשורות בשאיבת מי האקוויפר לטובת ההתיישבות והחקלאות באזור, תהליכים גלובאליים הקשורים לשינויי אקלים, וזיהום מי אקוויפר על ידי התעשייה (בולט במיוחד בעינות צין ועקרבים). היעלמות והתייבשות המעיינות אינן רק אסון אקולוגי, המעיינות הללו היו חלק בלתי נפרד מההיסטוריה האנושית של הערבה, מהנבטים ונוודי הארץ שקבעו את תוואי דרכי המסחר העתיקות בסמוך אליהם, דרך חוקרים ומגלי ארצות כמו אדוארד רובינסון ואחרים, ועד להתיישבות החדשה בערבה בשנות החמישים של המאה ה-20. התייבשות המעיינות היא דוגמה חיה להכחדת החוויה הטבעית בכל רבדיה, סביבה, טבע ואדם. אף שלא ניתן להשיב את שפיעת המעיינות לימיה כקדם, ניתן עדיין לשקם את עצי התמר העתיקים (שיש להם ערך אקולוגי, מחקרי וחקלאי גדול) ואת סביבת המעיינות, וכך עשינו עם תלמידי "מקומי בטבע".
התהליך החינוכי כלל התבוננות ורפלקציה ראשוניות; יצירת תשתית של מוטיבציה למהלך דרך סיור ומפגש אנושי; עבודת שיקום פיזית משמעותית הלכה למעשה; ושוב רפלקציה והתבוננות על החוויה.
הטבע הפראי הולך ונעלם
עם הגעתם של התלמידים למרחב הם נתבקשו להשתמש בחושיהם, להתבונן במרחב ולמלא שאלון שמטרתו לעודד את הסקרנות, הגילוי והלמידה העצמית. לאחר מכן התקיים בין התלמידים דיון שחיבר את ההתבוננות לשאילת שאלות הנובעות ממנה: מה חוויתי? מה גיליתי בסביבה שלא ראיתי קודם? מה מסקרן אותי? תוך כדי סיור הדגשנו מיומנויות של חקר מעמיק יותר, הכולל שימוש בכלי עזר כגון זכוכית מגדלת, שבילי טשטוש, מגדירי עקבות וגללים, ומצלמות שביל.
התלמידים נפגשו בשטח עם דמויות ובעלי עניין מהערבה ועם חוקרי מו"פ מדבר וים המלח, שמעו מהם על חשיבות הצלת תמרי המעיינות וסביבתם וקראו את מכתביהם של ראש המועצה האזורית, ותיקי הערבה, מדענים וחוקרים, כמו גם נפגשו עם דור המייסדים של עין יהב. הסיור והמפגש חיברו את התלמידים למרחב, סייעו להם לדמיין כיצד נראה המרחב בעבר ויצרו את המוטיבציה לעבודת השיקום. בתום המפגש נרתמו התלמידים לעבודת השיקום ולסיוע במחקר אודות עצי התמר העתיקים במעיין. הם ניקו, סידרו ופרשו מערכת השקיה בסיוע חיילים ומפקדים מהבסיס הסמוך. מה שהיה אתר פסולת מוזנח הפך לאחר מספר חודשים למרחב משוקם, וחשוב מכך, פרק חשוב מסיפורה של הערבה שכמעט ונשכח, חזר לתודעה של קהילת הערבה ותלמידי מערכת החינוך.
אחת התובנות שהגענו אליה הייתה שעלינו לערוך בהמשך תהליך מובנה ומוסדר של מדידה והערכה על מנת לאמוד את השינויים ביכולת ההתבוננות ובתחושת השייכות של המשתתפים בתכנית.
האם הגענו לשלב בו הפכה הערבה למקום מבוסס חינוך? עדיין לא, זהו תהליך ארוך ומסובך, אבל התפיסה הזו, לפיה כמעט כל נקודה במרחב יכולה להיות משאב לימודי וכמעט כל חבר בקהילה יכול להיות מורה, החלה להיטמע ולהשתלב בכל מערכת החינוך בערבה ובאזור בכלל.
בשנת תשפ"ג יורחב פרויקט מקומי בטבע ויצטרפו אליו פרויקטים מופלאים נוספים כמו "שולייה בקהילה", שנהגה ויושם בהצלחה במועצה האזורית רמת נגב ובהמשך גם במצפה רמון, כך שמשך הזמן שתלמידי הערבה יבלו במרחבי הקהילה ילך ויגדל עד שהערבה תהפוך למקום מבוסס חינוך.
חיבור התלמידים למרחב ולקהילה הוא בעצם חיבור שלהם לעצמם ולסיפור שלהם, הוא הפיכת מה שהם לומדים בכיתה לרלוונטי ונוכח בחייהם. ככל שניטיב לנצל את המרחב שלנו - הטבעי, הקהילתי והאנושי, לצרכים חינוכיים ולימודיים - כך נצליח לשמור על הסיפור שלנו כעם, כמדינה וכארץ.
