לחלום בגדול
בהגדרה הרשמית, יצחק גרשקוביץ (גרשקו) היה המורה שלי לפיסיקה ולביולוגיה בימי התיכון העליזים של שנות השבעים במאה הקודמת. בפועל, הוא לימד אותנו על החיים ועל עצמנו בתוכם – התעניין וידע הרבה עלינו ועל קורותינו, הצטרף לכל טיול והשתתף בכל מסיבה.
מבחנים? הצחקתם אותו. כל מבחן הפך לשיעור מחנך, הציון ניתן לפי הפוטנציאל כפי שהסתמן בעבודות סיכום שנה, וכן התבסס על הערכה עצמית (כאמור, מדובר בראשית שנות השבעים).
בשלב מסוים גם אסתר אשתו הפכה לשותפה קבועה באירועי הכיתה, ופעמים רבות הזוג המיוחד הזה אירח אותנו סביב השולחן המשפחתי עם ארבעת ילדיהם.
עד היום אני זוכר שבמסיבת הסיום של התיכון הוא שאל אותי: "מה תרצה לעשות אחרי שתסיים את השירות הצבאי?", השבתי לו שאני רוצה להיות מורה. "שלא תעז, זה מקצוע קשה והכי כפוי טובה. אם אתה רוצה להיות מורה אולי כדאי לך להיות מורה דרך".
הקשר עם גרשקו נשמר לאורך חמשת העשורים שחלפו מאז שהסתיימו לימודי התיכון. כישלונות, הצלחות, שמחות ותוגות – בכולם היה מעודכן ובכולנו התעניין.
לפני כשנה הבנתי, כמו רבים אחרים, שמשבר הקורונה עוד ימשיך להשפיע על עיסוקי כמורה דרך (כן, בסוף קיבלתי את עצתו), ובמהלך חיפוש אחר חלופות, התגלגלה לידי הזדמנות לעבוד בחברת "פסיפס" כמנחה תהליכי פיתוח מקצועי למורים ובהעברת סדנאות ופעילויות לתלמידים. הנחיתי מפגשים מרתקים עם מורים ותלמידים במגוון בתי ספר, מצפת ועד לרהט, מכל גווני הקשת הישראלית. אחד מהתהליכים שהעברתי היה לצוות המורים של בית ספר קרול בפתח תקווה, איתם נוצר לי קשר מיוחד.
הרכב התלמידים, המשקף סביבה חברתית מורכבת, זקוק למורים רגישים, ערניים ומסורים - וזה בדיוק הצוות שפגשתי. ניכר שהם נהנים לעבוד עם רונן, מנהל חכם ורגיש, שהשכיל ליצור שותפות הרמונית בקרב הצוות, בסגנון ניהולי מאוד מאפשר.
כל מפגש איתם סיפק חוויה מרגשת, תובנה מיוחדת והרבה צחוק משוחרר. ככל שהתקרבנו למפגש האחרון, הלכה והתבססה בי המחשבה שיהיה נכון לסיים את תהליך הפיתוח המקצועי בחוויה לא שגרתית. התשובה הבליחה במקום הכי צפוי, זה שהביא את ארכימדס ל"אאוריקה...".
המשימה: לחבר בין עבר לבין עתיד דרך ההווה. השיטה: להפגיש את גרשקו עם צוות המורים. כל האמצעים כשרים.
הטלפון הראשון היה לחונכת שלי בפסיפס, הייה אבו-עסבה, שבתחילה הגיבה בבהלה, ואחר כך בהסכמה בלתי מסויגת. הטלפון השני לרונן, שנענה מיד ובהתלהבות. הטלפון השלישי היה לאשתו אסתר, שאמרה לי: "יצחק (במלעיל) לא יסכים בשום אופן. הוא לא אוהב להיות במרכז". השבתי שלדעתי במקרה הזה הוא יסכים, כי אומר לו שאני זקוק לעזרה. בצד השני של הקו – דממה ארוכה, ובסופה: "כן, זה כמעט הדבר היחיד שיכול לגרום לו להשיב בחיוב". שחררתי באיטיות את האוויר שהיה כלוא בחזה, המצב עדיין שביר והמטרה עוד לא הושגה. "אבל יש לי תנאי", היא הוסיפה, "אני גם באה".
"מתי נכון לדבר איתו?", שאלתי אותה, והיא ענתה: "לא לפני ולא אחרי יום חמישי הקרוב, ככה לא יהיה לו זמן להתלבט וייאלץ להסכים, ואז לא יהיה לו זמן להתחרט".
בוקר יום חמישי, הודעת וואטסאפ מאסתר: "היום חמישי, אני מחוץ לבית, זמן טוב להתקשר ליצחק". לא יכול שלא לחשוב על הסיטואציה: אני, תלמיד צעיר בן 67, רוקם מזימה עם עלמה בת 80, נגד בעלה המורה שלי, בחור בן 94. "בוקר טוב", התנגן הקול המוכר והעמוק, "במה זכיתי?". לא בטוח שזכית, השבתי, אני מתקשר לבקש את עזרתך. "לא צריך לבקש, תגיד לי איפה להיות ומה עלי לעשות". בינגו.
"דבר איתו לא לפני ולא אחרי יום חמישי הקרוב, ככה לא יהיה לו זמן להתחרט"
יום שני בבוקר, אני שורד את התנועה האיומה בכביש החוף לאסוף את אסתר ויצחק, הם כבר מוכנים, היא מראה את התרגשות של שניהם ואילו יצחק "נשאר רגוע". בדרך לפתח תקווה הוא שואל "מה ומתי תרצה שאומר?", "לא יודע", השבתי, "וחוץ מזה, אתה תאמר מה שיעלה בדעתך, בטח תדע מה, למי ומתי לומר". במראה הפנימית אני רואה חיוך משועשע על פניה של אסתר – יופי של מזימה.
תכונה רבה בחצר בית הספר, התלמידים נוהרים הביתה, שלושתנו חותרים נגד הזרם השוצף בשער בית הספר בתום יום הלימודים, ההתרגשות ניכרת על פני הזוג, "המון שנים שלא נכנסנו לבית ספר", היא אומרת.
המורים מתכנסים, המפגש מתחיל, התלחשויות, המורים מגניבים מבטים אל עבר הזוג, רונן מילא את חלקו – שמר את הדברים בסוד. מה שקרה בהמשך המפגש ייזכר אצלי זמן רב, בתקווה שגב' דמנציה תפסח עלי. תכני המפגש שהכנתי התבררו כמיותרים, בשיח שהתפתח בין צוות המורים לבין אסתר וגרשקו, היו כל המרכיבים שקיוויתי להם – סקרנות, פתיחות, התרגשות, צחקוקים, פליאה, שיתוף, ומתוך הדברים ניכר המכנה המשותף באמונה של כולם: החולייה החזקה נמצאת בכל אחד – תלמיד, מורה ומנהלת, ובכל מקום – בצוות, בכיתה, בבית הספר ובבית.
גרשקו תמצת את גישתו במשפט אופייני: "מעולם לא היה הבדל בין התלמידים שלי וארבעת ילדי", אסתר הנהנה והוסיפה: "לא יכולנו אחרת, כך היה בכל שלב ובכל מקום: בתחילת הקריירה בקרית שמונה, מאוחר יותר במרכז, וכך גם באוסטרליה בשליחות הסוכנות היהודית".
המשתתפים מקשיבים רוב קשב, עיניהם מרותקות לשני המורים בדימוס, קרוב לוודאי שהם לא יאמצו גישה דומה, אבל סיכוי גדול שאצל חלקם חלפה תהייה ביחס לדמותם בעיני תלמידיהם. לא יכולתי לקוות לאווירה נכונה מזו שנוצרה במהלך הערב. הנחתי לדברים לקרות ולהנחות את המפגש ואותי, דרך חוויה אותנטית וחד-פעמית.
בדרך חזרה לביתם, פטפטת מרוגשת של שני הנוסעים שלי מילאה את חלל המכונית. שתקתי רוב הדרך, מריץ במחשבה את המפגש בלופ. מעבר להצלחת הערב, עלתה בי התובנה שזו הייתה גם דרך שלי לומר תודה לגרשקו ולאסתר, כדמויות משמעותיות שמלוות אותי תקופת חיים.
