לקרוא ולהחכים: כמה שיעורים חשובים על הוראה

יש לי מנהג. בסיום כל ספר שאני קורא, אני שואל את עצמי שאלה אחת פשוטה: תכלס, מה לקחתי מהספר הזה, ואיך אם בכלל אני יכול ליישם את הנאמר בו? כשסיימתי את הספר "להיות מורה – פרקים בחינוך מעורר השראה" מאת ליאור הלוי יצאתי בתחושה חזקה שקיבלתי מגוון טיפים וכלים שימושיים שהשאירו אותי עם טעם של עוד. לא דבר של מה בכך.

הספר מחולק לפרקים קצרים, כל אחד מהם מכונה "שיעור" ונפתח בשאלה או בהצעה למחשבה. כל פרק מורכב מסיפורים מהעולם הגדול המתפרשים על פני מניפה של תחומים: מחקרים בפסיכולוגיה, פוליטיקה, אזרחות, פילוסופיה והוראה הלקוחה מניסיונו של הלוי כמנהל וכמחנך. לאחר מכן הלוי מסביר דרך אנלוגיות ומשלים מרתקים את הנקודה אותה חפץ להעביר. בסוף הפרק מתמצת הכותב את הנלמד למסר חד ונוגע, בסדרת שאלות קצרה שהופכת את הדברים לאופרטיביים ועוזרת לארוז את המסקנות וליישם אותם בשדה החינוכי.

הפרק הראשון מעלה את שאלת מיליון הדולר: למה בכלל להיות מורה, והאם אתה באמת מרגישים שזה הייעוד שלכם? הלוי שולח אותנו ל-24 במרץ 1975, לקרב האגרוף המפורסם בין מתאגרף אלמוני יחסית בן 36 בשם צ'אק ופנר שהצליח לעמוד יותר זמן מהמצופה מול מוחמד עלי האגדי. באותה עת, בחור צעיר, סילבסטר סטאלון, צפה בקרב בין מוחמד עלי וצ'ק ופנר בבר השכונתי. ברגע ההוא נולדה במוחו הדמות של רוקי בלבואה. סטאלון דחה הצעות כספיות מפתות ביותר מצד מפיקים לרכוש את התסריט המבטיח שלו לסרט "רוקי", הכול כדי שהוא יוכל בעצמו לגלם תפקיד הכוכב הראשי. שיעור בכוחה הרב של תחושת יעוד.

"הכל התחיל מעכבר"

בספרו, הלוי מעמת עם התובנות העולות מהדוגמאות שלו: "חשבו לרגע מה היה קורה אילו מהטמה גנדי היה מתעלם מגורלו ומייעודו, נשאר בתפקידו כעורך העיתון ההודי 'אינדיאן אופיניין' ולא היה מביא לעצמאותה של הודו? מה היה קורה אילו וינסטון צ'רצ'יל היה מתמסר לאמנות הציור שכל כך אהב, והופך לצייר במקום להוביל את אנגליה למלחמה בהיטלר?". בסוף הוא מסכם וחותך: "המורים אשר מעצבים את ההווה באמצעות הסתכלות אל העתיד, צופים אל פני האופק ומעצבים תמונת עתיד מיטבית המגדירה היכן ארצה להיות... אלו הם המורים המצוינים אשר יובילו את עצמם ואת הדורות הבאים למחוזות של הגשמת ייעודם ושל מצוינות של ממש".

השיעור השני, העוסק בחזון, נפתח בציטוט של וולט דיסני: "אני רק מקווה שבשנה הבאה לא נשכח דבר אחד – שכל זה התחיל מעכבר".

בכלל, "חזון" היא מילה נפוצה אצל הלוי. על ידי אוסף סיפוריו הוא מצליח בכל פעם מחדש להרים את המבט של המורה בכיתה מעבר ללוח ולגיר, וכמו מאלץ אותו לחשוב שוב מדוע בחר מלכתחילה לעסק במקצוע החשוב בעולם, ומה בעצם המטרה הסופית שלשמה נתכנסנו.

"אני רק מקווה שבשנה הבאה לא נשכח דבר אחד – שכל זה התחיל מעכבר" (וולט דיסני)

שיעור אחר בספר מתמקד במורה, מזוויות כמו הוראה כייעוד וכאתגר, חזון בר הגשמה, שינוי כמפתח להתפתחות, אימון ושיפור עצמי וכו'; שיעור אחר מתמקד במורה ובתלמיד ומציע שיעורים כמו כיצד בונים אמון? (סוגיה סופר חשובה, יעיד על כך כל מחנך שעמד מול כיתה), מה שהמורה אומר ומשדר, שבחים כמנוע לקידום וכו'; שיעור שלישי בספר מדבר על כיצד לבנות שיעור מיטבי, אפיון צורכי התלמידים, שלמות ההצגה ועוד.

אחד מהכלים השימושיים המובאים בספר הוא שימוש בסטטיסטיקה (או כמו שהלוי מכנה זאת: "סטטיסטיקה היא הסגן שתמיד רציתם"). בין היתר הלוי ממליץ לנו להשתמש בסטטיסטיקה מעצם היותה כלי ניהולי רב עוצמה. האמת שבתחילה היה לי קשה עם הפרק הזה, כמורה אני בורח מכל מה שמריח ריח של מספרים, ומילוי טפסים מבחינתי זה בכלל אבי אבות הטומאה. עד שקראתי את הפרק של הלוי שוב והבנתי שאני חייב להתחיל לעבוד מסודר יותר, לעקוב ולסמן. החלטתי שאני עושה מעקב רציני ומוסדר אחר המילים הטובות שאני מחלק לתלמידיי. לא חלילה כדי לגרוע מהספונטניות, אלא שלא ייווצר מצב שבטעות אחמיץ את התלמידים השקטים שנופלים בן הכיסאות. החלטתי אם כן לבנות לי טבלת מילים טובות שבה אסמן לעצמי האם כבר אמרתי מילים מעצימות לתלמידים שלי בכדי שלא אשכח אף אחד.

לכאורה, מי בכלל עושה טבלה כזו? זה משעמם ומעיק ולא מעניין. אבל אחרי שסיימתי את השנה ועברתי למפרע תלמיד-תלמיד הגעתי למסקנה שיש כמה תלמידים שהטבלה הזו בהחלט הייתה עוזרת לי למקד ולדייק את אמירת המילים הטובות כלפיהם. וכל זה כאמור משינוי הגישה שקיבלתי לאחר קריאת שיעור 23 של הלוי: בקיאות בנתונים אישיים ככלי לקידום התלמידים.

אודה ואתוודה: כשנתקלתי במילים הכתובות בשחור על גב הספר: "זהו ספר חובה לכל מי שעוסק ומתעניין בחינוך ומבקש ראייה פנורמית מעניינת על המקצוע החשוב בעולם" – הציניות שלי עבדה שעות נוספות. מצד אחד חשתי גאווה על כך שאני עוסק במקצוע החשוב בעולם, אבל מצד שני חשדתי שעוד פעם מנסים לדחוף לי ספר. הרמתי גבה מול המילים "ספר חובה". אחרי שסיימתי לקרוא אותו, אני יכול לומר בפה מלא שאמליץ עליו לכל איש חינוך שאני מכיר, תוך כדי תמיהה אחת גדולה: איך עד עכשיו לא שמעתי על הספר הזה?

אין ספק שאם יש תובנה אחת גדולה ומשמעותית שיצאתי איתה מקריאת "להיות מורה" היא שאם מישהו חשב שיוכל לגשת למקצוע הזה מתוך מהלך טכנוקרטי, מתוך התייחסות להוראה כמשהו מובן מאליו, רק כדי להחתים כרטיס או להעביר כמה שעות במינימום מאמץ - הגיע ליאור הלוי והראה באופן מובנה דרך סיפורים ודוגמאות, משלים ומחקרים, עד כמה שההוראה היא מקצוע נושם, בועט ומלא בתשוקה. בעצם אם חושבים על זה, אז הוראה, כמו חומוס, או שלא עושים בכלל - או שעושים באהבה.