נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
הגענו לישורת האחרונה. הזמן שבו רוב התלמידים כבר עם הפנים לחופש הגדול. כל המבחנים הסתיימו. כל קטעי הלימוד בספרים נגמרו. התעודות כבר נכתבו, מציפות ביחד איתם את השאלה: בשביל מה אנחנו בכלל ממשיכים להגיע לבית הספר ומי צריך את זה?
תלמידי כיתות ו' עסוקים עד מעל לראש במסיבות סוף שנה. כנ"ל השמיניסטים. כל השאר מנסים להעביר את הזמן עד לצלצול הגואל.
ברוכים הבאים לזמן החשוב ביותר של השנה - החופש הגדול, בית הספר של החיים. הזמן בו המתמטיקה מפנה את מקומה למתמטיקה של החיים. שינון אינפורמציה של חומר ותכתיבי לימוד לבגרות זזים הצידה לטובת סיפורים ועובדות שקרו בחיים. פעמים רבות, מחנכי הכיתות כמו גם המורים המקצועיים חפצים לשתף את התלמידים בסיפורים הללו כתובנות לדרך.
אני זוכר איך המחנך שלנו נכנס לכיתה עם הקפה השחור שלו ואמר לנו כשכל הספרים שלנו כבר היו סגורים: "בשיחה הבאה אני הולך לשים את הלב שלי על השולחן. מי שלא רוצה להיות כאן או מי שרוצה להיות בחוץ, יותר ממוזמן לצאת החוצה. שאף אחד לא יעשה לי טובה. זה האני מאמין שלי בחיים".
כמובן שעם ההקדמה הזו כולנו הקשבנו לו. אז הוא אמר לנו שהוא התחתן אחרי רווקות מאוחרת ורוצה לשתף אותנו בקשיים שהיו לו. בבדידות. בתחושת הלבד. ברגעים שבהם הוא חשב שבחיים, אבל בחיים, הוא כבר לא ימצא אף אחת. בידיעה שכמעט כל החברים שלו כבר התחתנו ומי כבר נשאר לו. בהבנה שהוא חייב להיות חזק בשביל לשמור על השפיות שלו ולהמשיך ולשרוד. בהבנה שלא מעניין אותו מה יקרה בעוד חצי שנה, אלא רק איך הוא מסיים את היום וחי את המחר. להחזיק עוד טיפה. לסחוב עוד קצת. בלילות הרטובים מדמעות. ביכולת ללכת בכל זאת לחתונה של חבר טוב שלך שהיה לך כמו אח ולרקוד בשמחה שלו, כשעין אחת שלך צוחקת ושמחה בשמחתו והעין השנייה בוכה על הלבד שלך.
הוא סיפר לנו מה היה השם של הבחורה שהוא יצא איתה ארבעה חודשים והיה בטוח שהם כמעט יתחתנו. בתחושת האכזבה שאיימה להטביע אותו כשזה לא קרה, באיך שהאישיות שלו התנפצה למיליון רסיסים והוא ידע שצריך עכשיו, אין ברירה, להתחיל ולאסוף את החיים פיסה אחר פיסה.
כל הכיתה הקשיבה לו ועקבה אחרי כל תנועה שלו. אף אחד לא צייץ. אף אחד לא חשב אפילו לצאת החוצה. למחרת הוא סיפר לנו עוד סיפור אחר מהחיים שלו. וביום השלישי סיפור נוסף. וכולנו הרגשנו שהזמן הזה, שבו המחנך שלנו שם את הלב שלו לפני כל הכיתה מחדש בכל סיפור וסיפור, הוא הזדמנות נהדרת מבחינתנו לתפוס קצת מתפיסת העולם שלו. להסתכל על היקום דרך המשקפיים שהוא רכש לעצמו בעמל של שנים. וזה היה נהדר ומסעיר ומכונן והלימוד הכי מעניין שהיה לנו מתחילת שנה.
מחנכים: ספרי הלימוד נסגרו, הלוח נמחק. זה הזמן להתחיל ולשתף את התלמידים שלנו בכלים מהעולם שלכם רגע לפני שהם יוצאים לחופש; במקום סינוס וקוסינוס לדבר איתם על האכזבות מהקשר שלא הסתיים בחתונה; במקום עוד נוסחאות לחלוק איתם את רגעי השפל והתקומה.
זה הזמן לפתוח בפניהם את שערי בית הספר של החיים.
