ישראל במלחמה
רגע לפני שיתחילו סיכומי השנה וההיערכויות לקראת שנת הלימודים הבאה, אני בוחרת לעצור רגע, ולהסתכל אחורה על העשייה שלנו השנה במערכת החינוך. יש לי צורך לבחון ולעבד את מה שעברנו, להסיק מסקנות ולהתבונן נכוחה אל קו האופק אותו אני רוצה לצייר ביד יציבה לקראת השנה הבאה.
מזה מספר שנים שאני מנחה סדנאות וקבוצות לחרדה חברתית של תלמידים, במסגרת תפקידי כמנחה בתוכניות הפסיכו-חינוכיות של עמותת רקפת. הפעם לשם שינוי עבדתי עם צוותי ההוראה ולא עם התלמידים והתלמידות – התנסות שזימנה לי פרספקטיבה חדשה להתבוננות. לפני בוא האביב סיימתי סדרת מפגשים עם צוותי החינוך הפורמאלי והחינוך המיוחד. מטרת המפגשים היא היכרות חשובה עם עולם החרדה החברתית וחשיפה למושגים, לסימנים, להתמודדויות, לאתגרים ולהצלחות של המתמודדים עמה במרחב הבית ספרי ומחוץ לו. תוך כדי תנועה הרגשתי לראשונה שיש לי ההזדמנות לראות אותן - את המורות, את הא.נשים של המערכת, לא רק כנשות מקצוע, אלא ממקום אישי. להתבונן אחורה על השנתיים שחלפו בצל הקורונה ולבקש סליחה. לאפשר תיקון.
רבות נכתב ונאמר על "מחדלי המערכת", על הקשיים שחוו וחווים עדיין תלמידות ותלמידים, על כל מה שלא צלח. כמעט התרגלנו לביקורת הקשה והשיפוטיות הרבה כלפי מערכת החינוך ועובדיה. כאחת שהולכת יד ביד עם מערכת החינוך מזה שנים, מקצועית ואישית, נוכחתי לגלות כי לא הייתי רגישה מספיק למצוקת הצוותים החינוכיים. איך הן חוו את קשיי ההסתגלות למציאות החדשה והמשתנה תכופות? לדרישות השונות? לאתגרים המצטברים והולכים? איך הן התמודדו כאימהות עם ילדיהן? אילו חרדות ופחדים צפו בהן בימים אלו? ובאילו כלים, יכולות וכוחות צוידו על מנת להתמודד עם מציאות בלתי רצויה ובלתי צפויה, שתבעה מהן ידע ומיומנויות שלא למדו בשום בי"ס להוראה?
זכיתי בהזדמנות מיוחדת לפגוש ולהנחות מספר צוותי חינוך, שהגיעו על מנת להרחיב את הידע ולהעשיר את ארגז הכלים שלהם, תוך מיקוד באוכלוסיית המתמודדים עם קשיים חברתיים, הימנעות וחרדה חברתית; פגשתי מורות עמוסות ומוטרדות מכמות, עומק ומגוון האתגרים שבפניהן - ולאו דווקא אלו הלימודיים, אלא אלו המנטליים הכרוכים בעבודה עם נפשות צעירות ורכות כל כך; פגשתי צוות מורות חושב וצמא כל כך ללמידה ולרכישת כלים, בכדי להקל ולשפר את החוסן האישי והחברתי ואת האקלים הכיתתי, לאחר השנתיים המורכבות והשלכותיהן; פגשתי נשות חינוך ששמו את צרכיהן בצד בעודן ממוקדות בצרכי התלמידות והתלמידים.
הפריבילגיה להתארח בקבוצות האיכותיות הללו, של המורות והצוות המקצועי, שיקפה לי את המציאות החדשה - את היפוך העקומה: מזה כמה שנים אני מקדישה את עבודתי לילדים "השקופים", מנסה לחזק ולתת כלים בכדי שילדים וילדות אלו יוכלו להתחזק ולהיראות בתוך קבוצת השווים. ופתאום אני מבינה: קבוצת המורות והמורים היא זו ששקופה לי, וצרכיה שקופים לכולנו.
בשעת לחץ ומצוקה בעת טיסה, ישנה הנחייה למבוגר לחבוש מסכת חמצן בעצמו, בטרם הוא מתפנה לחבוש מסכה על פני ילדו. בדומה לכך: עיקר הדאגה היא לילדינו ולתמידינו, ובכל זאת, לא נוכל לעזור להם אם לא נדאג קודם לחמצן לנשימה עבור עצמנו.
קודם כל למבוגר האחראי, אחר כך לילדים. מסכות חמצן
כעת, ברגע של עצירה להתבוננות, יכולתי לראות איך נגמר לצוותים האוויר.
כיצד קרה שבמציאות המטלטלת שעברנו לא עצרנו לדאוג לצוותים, כדי שיוכלו לדאוג לתלמידים? איזו "מסכת חמצן" ניתנה להם לטובת כולם? האם קיבלו כלים ומענה אישי, חברתי, רגשי עבור עצמן, כדי להוביל את המערכה? ובדרך הארוכה והפתלתלה הזו, מה קרה למעמד המורה ולסמכותה כשניצבה לבצע את עבודתה - מול מסכי מחשב, ריבועים שחורים ואתגרים רגשיים וטכנולוגיים? אילו כלים העמדנו לרשותה לטובת התלמידים שלא הסתגלו לשפע ולתדירות השינויים? לטובת אלו שהלכו לאיבוד? ומה נעשה עם כל סמני המצוקה והחרדה שגילו צוותי ההוראה בעצמם? מי ראה ורואה אותן?
שאלות אלו ועוד רבות צפו במפגשי ההנחיה. מצאתי כי "אפקט המראה" חל באופן כמעט מושלם בתהליכים המקבילים בין תלמידים ומוריהם. שני הצדדים סובלים מקשיי הסתגלות, אפיוני חרדה, רצון והפחד לראות ולהראות, שאלות חברתיות, למידה מתחדשת, התכנסות והימנעות. המפגש עם צוותי ההוראה אפשר לי להיות שם עבורן ולתת מענה (בדיוק כמו לילדים), לראות, לאפשר מרחב מוגן, מכיל ובלתי שיפוטי, ולהבין - מה קורה לנו בגוף, ברגש, במחשבות, מה מפעיל אותי, מה אני מרגישה ומתי הרגשתי כך לראשונה? להעשיר את ארגז הכלים תוך כדי תנועה, למידה והתנסות, ועם הרבה חמלה עצמית והדדית.
בין כל המורים והמורות בסדנאות זכורה לי אחת מיוחדת, שבמהלך הפגישות הראשונות, בהן אני מספרת על עצמי ועל עמותת רקפת, ישבה והנהנה וברק בעיניה. המילים נעצרו בקדמת שפתותיה, תנועות הגוף שלה אותתו - יכולתי לחוש שהיא מכירה ויודעת בדיוק על מה אני מדברת. שהיא חוותה בעצמה חרדה חברתית ויודעת מה ההשלכות שלה על חייה הפרטיים והמקצועיים, איך היא באה לידי ביטוי היום ומה עוזר לה לנהל זאת, אך יותר מכל, היא הוקירה את ההזדמנות לזהות את הקושי בקרב תלמידים שלה, להיות שם עבורם - ולסגור מעגל. בעודנו מדברות, היא זכתה להבין סוף סוף שכל מה שחוותה לגיטימי ואף יש לו שם והתייחסות מקצועית. לפתע הקושי לא היה עוד רק שלה אלא הפך מנורמל. הבנתי את הצורך הגדול והחשיבות שבמרחב שיתופי שכזה – לא רק עבור התלמידות והתלמידים – אלא גם עבורה ועבור חבריה לצוות.
המפגשים איפשרו למורות מקום לחזור רגע לילדה שבהן, להבין למה היא זקוקה, מה הכוחות שלה ומה עבד ולא עבד לה. הם העניקו חמצן ואוויר לנשימה לכל "מבוגר אחראי", כדי שיוכל לתת מענה וסיוע לתלמידות ולתלמידים בכיתות.
כעת, רגע לפני שנתחיל לסכם את השנה ולבנות את שנת הלימודים הבאה, ברור לי כי לא פחות משאנו דואגים ומתמקדים בצרכי התלמידים (שהם כמובן חשובים וראויים) – חשוב שנדאג לאלו של הצוותים. התוצאה תהיה הוליסטית, מזינה ומתגמלת.
