להקשיב לשטח
שלום ליאן,
אנחנו לא מכירים אבל רציתי בכל זאת לכתוב לך כמה מילים: קודם כל, תדעי שאני מעריץ אותך. לא המצאת את הגלגל, לא זכית בנובל ולא סיימת ראשונה על הפודיום כאשר התקווה מתנגנת מעלייך, ובכל זאת אני מעריץ אותך.
הוכחת שהמיתוס על עוף החול הוא לא סתם סיפור יפה אלא דרך חיים. שפכו עלייך חומר ניקוי, אלוהים ישמור, אני כותב את זה ועדיין לא מאמין. השפילו אותך, מחקו את האישיות שלך, התעללו בך. אבל את, ליאן יקרה, בחרת לא לשתוק ולא להוריד את הראש. הוצאת את זה החוצה לתקשורת, כשאת יודעת ומבינה שלא עשית שום דבר רע לאף אחת ולא את זו שצריכה להתבייש.
כמחנך כיתה וכאחד שנמצא כבר כמה שנים במערכת החינוך, לא אחת נתקלתי במקרים של עבריינות: תלמידים שפוצצו אותם במכות; תלמידים שהושפלו על ידי תלמידים אחרים בפני כל קבוצות הווטסאפ; תלמידים שהעיפו אותם מקבוצות הווטסאפ; תלמידים שפרסמו תמונות מזעזעות ומשפילות שלהם בפני כל הקבוצה; תלמידים שצחקו עליהם; תלמידים שדרכו עליהם; תלמידים שלעגו להם, תלמידים שכבודם העצמי נרמס.
על אף שעברו כבר שנים, אני זוכר עד היום את המבט המושפל של התלמידים הללו, את האופן שבו הם הסתכלו עלי, המחנך, וחיכו לראות איך אגיב. הם המתינו שהצדק יעשה. אני זוכר איך ההורים שלהם באו לדבר איתי ולבקש על נפשם. "הרסו לנו את הילד! אתה מבין שצילקו לנו את הילד?", אמרו לי.
אני זוכר את עצמי מסתכל על ההורים, הלב שלי איתם, וכל מה שאני יכול להגיד להם בתור מחנך זה "אל תדאגו, זה בבדיקה. אנחנו נשב יחד עם המנהל, הסגנית והיועצת ונעניש את התלמיד בחומרה".
אחרי הפגישה ההורים שאלו: "תגיד לנו המחנך, מה זאת אומרת 'בחומרה'? התלמיד יעזוב את בית הספר? ואני מסתכל על המנהל שמסתכל על הסגנית שמסתכלת על היועצת שמסתכלת עליי שמסתכל בחזרה על המנהל - וכולנו מנסים להבין מי אמור להסביר להורים האומללים שהכוונה ב'חומרה' היא בעצם השעיה הביתה - אם המעשה חמור אז השעיה ליום; אם ממש חמור אז יומיים; ואם התלמיד עבר כל גבול וממש גרם לנזק פיזי ונפשי לתלמיד אחר אז מדובר בשלושה ימים. ובשלושת ימים הללו התלמיד הפוגע יכול גם לקבל קייטנת בטן-גב מההורים שלו, שדואגים שחלילה נפשו של העבריין הקטן לא תיפגע ולכן הם מוציאים אותו לקניון ולמקדונלדס ועל הדרך גם לסרט, ואחרי שלושה ימים הוא חוזר לבית הספר, מתנצל לפני כל הכיתה בפני הילד שבו הוא פגע והתעלל, והנה, הוא חזר בחזרה לבית הספר כאילו לא היו דברים מעולם.
את בטח שואלת את עצמך, ליאן, מה לגבי התלמיד המושפל? ובכן, הוא רק התכנס לתוך עצמו ונהיה יותר מדוכדך ומתוסכל. לצערנו, זה יהיה השיעור החשוב שהוא ילמד בבית הספר: על אף שהצוות החינוכי הוא בדרך כלל מסור, אכפתי ורגיש ויעשה הכול בשביל להגן על התלמידים, בסופו של דבר – את.ה צריך.ה וחייב.ת להיות חזק.ה. כי אם לא תהיה.י חזק.ה, "הם", התלמידים העבריינים, יכולים לדרוך עליך.ייך.
וזה מה שעשית, ליאן. החלטת להיות חזקה ולא חיכית שהצוות החינוכי יתכנס ותצא החלטה מסודרת על השעיה או כל מיני עונשים שלא ממש ירתיעו את התלמידות העברייניות שעשו לך את מה שעשו לך. החלטת לא להתבייש והוצאת את זה החוצה; החלטת לטהר באור השמש את כל הגועל והיחס המבזה שבעבע מתחת לפני השטח והיה יכול ללוות אותך עד לכיתה י"ב.
הצעד האמיץ ומעורר ההשראה הזה שלך, ליאן, הזכיר לי את הצעד של אופק ראשון, נערה שחוותה חרם במשך שש שנים ועד שלא חשפה זאת בתקשורת, אף אחד מקרב ההורים או המורים לא האמין שיש בכלל חיה כזו - לא לדבר עם מישהי במשך שש שנים.
ליאן, את ניצלת את כל הבמות שעמדו לרשותך, הישרת מבט לעבר התלמידות שהשפילו אותך וצעקת להן: אני כאן, עומדת, בועטת, נושמת ובעיקר לא נותנת לכם לדרוך עלי ולרמוס את הכבוד שלי. במקום שתזחלי בחזרה לעבר הפינה המתסכלת והחונקת של כל התלמידים והתלמידות המושפלים, הנרמסים והנעלבים, זעקת את הכאב והטראומה שלך בפני כל עם ישראל, שהחזיר לך חיבוק ענק וצעק לך בקול גדול כמה שאת חזקה ומיוחדת.
אין לי ספק ליאן שעוד תקבלי הזמנות לבית ספר ותיכונים שיבקשו ממך לדבר בפני תלמידים ותלמידות, חלקם מפוחדים, חלשים, סובלים, העוברים בעצמם התעללות. גם אין לי ספק שתעשי את זה כמו גדולה.
אז תמשיכי להרים את הראש, להסתכל לתלמידות ששפכו עלייך את חומר הניקוי בעיניים ולהבהיר: אני וכל הילדים שחטפו וחוטפים מכם, התלמידים העבריינים - אנחנו כאן כדי להישאר. מאחוריכם אולי יש מצלמה וטיק טוק, אבל מאחורינו יש את כל עם ישראל.
