X+Y=כיף?!

הודעת ווטסאפ למורה יוני: "לכל שיעור שלך הייתי מגיעה עם חיוך ומסיימת בחיוך... הייתי רצה לשיעורים בגלל שהיית אומר לי 'אם לא תבואי בעשר השניות הקרובות אני סוגר את הכיתה'. למורה אחר הייתי אומרת 'שיסגור, איזה פחד', אבל אתה גרמת לי לרוץ לשיעור. אם היית אומר לי שזה מה שיהיה כמה שנים אחורה לא הייתי מאמינה, הייתי אפילו צוחקת לך''. (אגם, תלמידה בכיתת "סטארט")

גילוי נאות: אני מורה טוב, אבל לא מושלם. יש לי שיעורים טובים, בינוניים וגם רעים. יש לי קבוצות שהקשר איתן הוא טוב וקבוצות סתם. חשוב לי לומר את זה כי יש לי סלידה ממושלמים. כולנו בני אדם ולכולנו יש רגעי גאות ושפל. כדאי שנשים לב לשניהם: גם להצלחות, כדי לראות מה עבד והיה טוב; וגם לכישלונות, כדי לבדוק איפה נפלנו ומה לשפר. הפעם נתמקד בהצלחות.

לא עשיתי סקר, אבל אני מניח שאם תשאלו מורים מה הדבר הכי חשוב בשיעור מתמטיקה, רובם יתייחסו לחומר הלימודי – לכך שהתלמיד יבין, שיהיה מעניין ומסקרן, שתהיה למידה משמעותית. שיעור מתמטיקה טוב יתואר ככזה שהתלמידים יצאו ממנו עם ידע שנקלט ויישאר אצלם בתקופה הקרובה. לפחות עד המבחן. בשאיפה גם מעבר לכך.

בעיניי, כל זה נכון בשיעור לכיתה רגילה, עיונית. אך בכל הנוגע לכיתות לתלמידים חלשים יותר (למשל כיתת סטארט/מב"ר/אתגר) המטרה העיקרית שונה.

נניח שאנחנו תלמידי כיתה י', הגענו לכיתת סטארט אחרי חמישה נכשלים בתעודה. לא רק בכיתה ט', אלא גם לפני כן חווינו עשרות שיעורים שהוכיחו לנו מעל לכל ספק שמתמטיקה היא סבל מתמשך ושהחומר לא יהיה מובן בחיים. וגם אם יהיה מובן – מי בכלל צריך את זה.

(השאלה המפורסמת "למה בכלל צריך מתמטיקה" היא שאלת כיסוי לצעקה: ''רע לי בשיעורים''. ולכן התשובה אליה לא צריכה להיות אינפורמטיבית – "כי זה יעזור לך בחיים" או "כי ככה פיתחו את waze", אלא צריכה להתמקד במענה לצעקה שבבסיס השאלה).

נמשיך להתארח בראש של התלמיד: אחרי הרבה חוויות חוזרות כאלה, נקשרו לנו במוח קשרים חזקים בין מתמטיקה ובין סבל. נירתע משיעורים ומתרגילים, לא בגלל שאנחנו לא חכמים או לא מסוגלים, אלא בגלל שאנחנו פשוט לא רוצים לנסות. כזכור, מתמטיקה זה רע.

מובן שרבים מתלמידי כיתות סטארט בעלי יכולות טובות, אבל הם נמנעים מלהוציא אותן לפועל בגלל החוויה השלילית שחוו יותר מידי פעמים. היו כישלונות שסגרו אותם; היו מורים שחוקים; היה תסכול ובגדול בכלל לא היה כיף.

כאן יש לנו תפקיד מכריע. נכון שהבנת החומר, תרגול וידע הן מטרות חשובות. אבל מטרה אחת קודמת להן בחשיבותה: פשוט ליהנות.  

פשוט ליהנות - תצליחו?

משימת-העל של מורה מתמטיקה בכיתות מאתגרות היא להפוך את השיעור לכיף: שיחייכו, שיצחקו. וזה בכלל לא סותר גבולות, למי שתהה. זה חשוב משתי סיבות - האחת קשורה לעבר והשנייה לעתיד:

1. כאמור, בסיס הבעיה אצל התלמידים האלה הוא לא יכולות חלשות, כלומר גם, אבל בעיקר חסימה תודעתית. אם נשכיל לפרק אותה, הדרך להבנה תהיה מהירה ביותר. ובלשון חז"ל: "אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים..." (מסכת תענית).
   
   
2. לטווח הרחוק הם לא יזכרו את חומר הלימוד שתעבירו להם. הרי אפילו משיעור לשיעור קשה להם לזכור. מה הם כן ייקחו איתם? את האווירה בשיעורים, את הכיף. את זה שלמידה היא בעצם חוויה חיובית. הטעם הטוב שיישאר אצלם הוא זה שידחוף אותם ללימודים ולהשכלה.
   
   

"מדהייייייייים"

איך יוצרים שיעורים כיפיים? כמובן, זה תלוי באופי המורה, ביכולת הדמיון שלו, במידת התעוזה שלו ובעיקר ברצון שלו. מורה שיסמן לעצמו למטרה: "אני רוצה שהשיעורים שלי יהיו כיף", ימצא בעצמו את הדרכים המתאימות להפוך שיעור לכזה.

אם יש דרך לסכם את השיטה, הרי היא בשני כללים פשוטים ושתי הבהרות לאחריהן:

• הכלל הראשון: שהמורה יבוא בכיף לשיעור. למזלנו, אושר מדבק. ומורה שמח יקרין שמחה על התלמידים שלו עוד לפני שפתח את הפה. אם אתם עצובים או עייפים – תחשבו על משהו טוב. שימו שיר שמרים אתכם. צפו בסטנדאפ של אדיר מילר. תגרמו לעצמכם רגע לצחוק ואז תיכנסו לשיעור.
  
  
• הכלל השני: יצירתיות. אני מצאתי את עצמי צוחק עם תלמידים, מספר סיפורים בפתיחת שיעור, חוזר שוב ושוב על בדיחות קרש (לעוסות, אז מה), שר תוך כדי שיעורים, מחלק תעודות הצטיינות מול כל הכיתה (תעודות על התמדה, עזרה לחברים, הצלחות... כל מה שטוב), שולח הודעות מפרגנות להורים, מצייר במחברות סמיילים משעשעים אחרי בחנים טובים, דופק על השולחן או על הלוח, צועק "מדהיייייים" אחרי תשובה נכונה. בקיצור, בונה קשרים חדשים במוח של התלמידים שלפיהם מתמטיקה היא כיף אחד גדול.
  
  

כעת להבהרות:

• 1#: גבולות. כל מה שמתואר בכלל השני לא סותר את העובדה שהייתי מתעקש לקחת פלאפונים בתחילת שיעור (ולא הייתי מתחיל עד שמספר הפלאפונים שעל השולחן שלי לא היה שווה למספר התלמידים שמולי), מתייחס לאיחורים, מנער תלמידים שלא עובדים, משחק אותה קשוח כשצריך וגם מוציא מהכיתה אחרי שנחצו גבולות אדומים.

• 2#: הדרך. במקביל לאווירה של כיף בשיעור, יש להשקיע בדרך הלימוד. זה יתבטא בהסברים ברורים וקצרים; משימות ממוקדות; שידוכים בין תלמידים; דפי עבודה מובנים ומדורגים; בחני הצלחה בסוף שיעור; גיוון דרכי הוראה; וחיזוק תחושת המסוגלות. התלמיד צריך לראות כמה שיותר פעמים את הציון 100 בראש הדף כדי להתחיל להאמין שהוא מסוגל להצליח.
  
  

קיצר - ממליץ. זה כיף גדול, וכמו אגם שבראש הכתבה, גם אני מתחיל ומסיים שיעור בחיוך. נסו, מקסימום תצליחו.