מזל טוב, בימים אלה ממש אנחנו חוגגים שנה לתחילת הלמידה מרחוק. בתקווה שזו כמובן תהיה סוף הסאגה שנכפתה עלינו. אז נכון, עדיין לא חזרנו לכיתות במאת האחוזים, וסגנון ההוראה נעשה היברידי – אבל נראה שהמתכונת של הוראת החירום המאולתרת שבה נאלצנו לנקוט בחודש מרץ של שנה שעברה כבר לא תשוב.
במבט לאחור, מי שאחרי כמה חודשי הוראת חירום השכיל בחודש ספטמבר החולף לסגל לעצמו שיטה סדורה של הוראה מרחוק, הרוויח לא מעט כלים של דיוק הלמידה שלו. אותם כלים הם בגדר זהב - לא פחות - ואין סיבה שלא ניקח משנת הקורונה גם כמה דברים טובים וניישם אותם גם בכיתות הפיזיות.
אם בכתבה קודמת דיברנו על כלים טכנולוגיים שמומלץ לעשות להם קופי-פייסט לכיתה, הפעם אמליץ לכם על כמה מאפיינים פדגוגיים שמי שנצמד להם בזום, ויבחר להמשיך ולממש אותם גם בכיתות, יוכל לא רק לדייק את הלמידה שלו, אלא גם למצוא את פרח לב הזהב שבו חושק כל מורה: להספיק את החומר.
אין מדובר פה בכלים טכניים או כאלה שאפשר לרכוש בחנות הסמוכה לביתכם, אלא בצורת עבודה שאם תבחרו בה, תוכלו להגיע באמת לנפש של הילד או הילדה, ולהבין באמת למה הם זקוקים מאיתנו כדי להצליח.
על המאפיינים הללו דיבר ד"ר דובי וייס בהרצאתו "ההבדל בין הוראה חירומית להוראה מרחוק", והם מבוססים על מחקר מקיף שנערך בארצות הברית.
- פיתוח יחסים: אתם יכולים להיות מורים אלופים למתמטיקה, אבל אם לא תפתחו יחסים עם הילדים זה פשוט לא ילך. הם לא יקשיבו לכם – לא בזום ולא בכיתה. הרי למה ילדים רבים לא פתחו מצלמה? אולי מתוך שעמום? אם המורה לא מתעניינת בילד ולא רואה אותו או אותה, זו התוצאה. ברגע שילדים ירגישו רצויים, שרואים אותם, הם יפתחו את המצלמה, או המקבילה הפיזית - יתעוררו בזמן ויגיעו לשיעור.
הרי גם בתוך הכיתה ילדים יכולים להתנתק, לרחף במחשבות. איך מתגברים על זה? עובדים על פיתוח היחסים בכיתה. פותחים את השיעור ב"מה נשמע? איך אתם מרגישים", בתוכנת Wardwall ישנם משחקים העוסקים ביחסים ומסייעים ביצירת שיחה. אפשר להתמקד בכל פעם בקבוצה אחרת, לפני שפונים ללימודים ה"רגילים". או למשל בשיעור מתמטיקה, אם נפנה ישר ללמד את החומר המופשט, התלמידים לא יבינו אותו. לעומת זאת, אם כל אחד ואחת ירגישו שהמורה הכינה את השיעור בשבילו או בשבילה ואף מדייקת עבורם את השיעור, הם יהיו יותר דרוכים וקשובים כדי לכבד את המורה שפעלה במיוחד עבורם.
רובנו מלמדים מתמטיקה כמו שלימדו אותנו. לעתים זה יכול להיות לימוד טכני. אבל חשוב שהמתמטיקה תהיה נגישה, חשבו לתת לילדים אפשרות לגעת, לנשום, וממש להרגיש את המתמטיקה. דוגמה לדרך לימוד כזו מוצגת בסרטון שלפניכם.
- הפעלת הלומדים: אם הלומדים יהיו פעילים מחשבתית, הם ירגישו שייכים ורלוונטיים לשיעור. ברגע שילד ירגיש חשוב הוא יקום בזמן, יבוא בזמן, יכין שיעורי בית ויבצע את המשימות. ההפעלה המחשבתית הזו תתרום ליצירת יותר קשרים במוח אצל התלמידים. והמטרה היא שכמה שיותר קשרים כאלה ייווצרו.
אפשר להסביר לילד תרגיל באופן לקוני וטכני. אבל מי יבין משהו אחרי הסבר כזה? מי יוכל לשחזר מה אמרתם או יתרה מכך – להשליך את ההסבר ולהפנים אותו גם בתרגיל הבא? הרי לא נוצר שום קשר משמעותי במוח שיטמיע את ההבנה, לא פעלנו כדי "שיירד האסימון".
דרך נוספת להפעיל את הילדים מחשבתית היא למשל בתרגיל 2-3+1. אפשר לומר לילדים "חברו את כל המספרים השליליים ולאחר מכן את החיוביים" – אבל הם לא יבינו מה אנחנו רוצים, גם לא אחרי שנחזור על ההסבר אינספור פעמים. לעומת זאת, דרך טובה להמחשה של הפיתרון בשפה קצת אחרת מתוארת בתמונה שלמטה. הדרך הזו מטפלת בהספק החומר, במוטיבציה, בתסכול. אי אפשר לשנות את הילדים, הם נתון. אבל אנחנו כן יכולים לדייק את ההוראה שלנו עבורם.
לא עוד הבנה טכנית של החומר
- חילופי מידע: נשאף לייצר בשיעור שיח מתמטי. ליצור מצב של דיבור, דיון. אנחנו המורים ננסה להדריך ולקשר בין משפטים שנאמרים בכיתה ושאלות שנשאלות. אם רק נרצה את החומר לא יתקיים דיון. אבל הילדים חכמים, יש להם רעיונות שלהם וצריך לשמוע אותם. כדאי לתת לילדים להסביר לחבריהם, שכן הם ייטיבו להסביר בדיוק איזה קשר נוצר להם בראש, וכך לחברים שלהם יהיה יותר קל להבין. זוהי עוד דרך לגרום להם להרגיש חשובים.
- הבניית ידע: חשוב להפעיל את הלומדים כדי שהידע ייבנה במוח. כשאנו בונים את השיעור, נבחן את הנושא שמכתיבה תוכנית הלימודים, ואחר כך נכתוב לעצמנו את כל התפיסות השגויות שיכולות לנבוע ממנו - איפה הילד יכול ליפול. אחר כך נציין לעצמנו איך אנו יכולים לעזור לו לא ליפול.
- העמקת ידע: אפשר להעמיק וליצור שאלות של הבנה. חשוב לא לשאול רק שאלות טכניות אלא כאלה שבודקות הבנה אמיתית.
- הערכה: יש לבצע הערכה בלתי פוסקת, ולא להמתין למבחן או בוחן פעם בשבועיים. לשאול את הילדים תוך כדי תנועה מה קורה, לבדוק שהבינו. השלב הזה חשוב כדי למנוע תסכול ולבנות מוטיבציה פנימית אצל הילדים. אם נדייק את ההוראה שלנו תוך כדי תנועה, הילדים ירגישו שאנחנו נותנים להם מענה ואז ישתפו פעולה. המתנה לבוחן תיצור פער מיותר. איך עושים הערכה יעילה? בסוף לימוד של חומר מסוים, נשלח בתוכנת whiteboard תרגיל, או לחילופין נבקש מהם להרים לוחות בכיתה, ובהם התשובה. ואז בשנייה אחת אפשר לאתר בעיה ולתת לה מענה. הילדים יכולים לדון בעצמם בשגיאה של אחד הילדים (כמובן בלי אזכור שמו) ולסייע לתקן. כלים טכנולוגיים הם מצוינים לטובת הערכה מדייקת, מעצבת ומקדמת.
דוגמה לשימוש ב-Whiteboard
- רפלקציה: חשוב לשאול את הילדים שלוש שאלות: איך היה השיעור? מה אני המורה עשיתי בשיעור שגרם לכם להבין אותי? מה אתם צריכים ממני בשיעור הבא? אם בסוף כל שיעור נשאל בשאלון google forms את השאלות הללו, הילדים ירגישו שהם חשובים לכם. שאתם נותנים להם מענה. מה יותר טוב מזה? ומכאן המוטיבציה הפנימית תעלה, הערנות בשיעור תגבר, ואיתה יגיע גם החיוך.
כאמור, כל המאפיינים הללו עוזרים לטפל בבעיה שאיתה כל מורה יוכל להזדהות: הספק חומר. למה בעצם אנחנו לא מספיקים את החומר? בפשטות, כי לא תמיד הילדים מרגישים חשובים בעינינו, ולכן הם לא קשובים לנו. אבל אם נדייק את ההוראה שלנו תוך כדי תנועה, נלמד להבנה ונערוך רפלקציה – נספיק את החומר, וגם בעיות המשמעת עשויות להיעלם. כי למה בעצם ילדים מפריעים? הם רוצים שיראו אותם. אם כן, הדרך להספק החומר לא עוברת באמצעים טכניים, אלא בכלים אנושיים פשוטים לביצוע. את זה, אף רובוט לא יוכל להחליף גם בעוד 100 שנה.
