להקשיב לשטח
תארו לעצמכם את התרחיש הבא: הודיעו לכם שאתם יוצאים למסע. ממה שאתם יודעים, מסע זה עניין כיפי שבו הולכים קצת, מוצאים פינה נעימה לפיקניק, יושבים לאכול ואח"כ משחקים. אתם אורזים בהתלהבות ומגיעים לפתיחת המסע עם נעלי ספורט, תרמיל עם שש-בש ופריזבי, צידנית עמוסה כל טוב וסככה, שיהיה צל ואז מתברר שמדובר במסע טיפוס וגלישה ממצוקים.
מרבית המשתתפים האחרים הגיעו עם נעלי הליכה משוכללות, מקלות הליכה, חבלים לטיפוס, כפפות, יתדות ותרמיל קליל, מצויד בסנדוויצ'ים ושתיה. אתם מבינים שאולי כדאי לוותר על המסע הזה, כי הגעתם לא מצוידים כראוי, אבל מסתבר שאין ברירה. המסע הזה הוא חובה. ועוד דבר אחד מתברר, הציוד שלכם בלתי נראה למדריכה ולמשתתפים האחרים. איכשהו, במין קסם פלאי, הם רואים רק את המשתתפים ואת ההתקדמות שלהם במסלול, אבל לא את הציוד שהם סוחבים איתם.
אז אתם מתחילים ללכת, סוחבים את הצידנית, הנעליים לא ממש נוחות, אבל זה מה יש. שאר המשתתפים לא מיומנים בטיפוס הרים ובגלישה ממצוקים, אז בהתחלה הכל נראה בסדר. כולם צועדים יחד בשמחה, אבל אז מגיע המצוק הראשון. כל המשתתפים עם נעלי ההרים מצליחים לטפס בקלות. אתם, עם נעלי הספורט, מחליקים.
המשתתפים עם הציוד המדוגם (נקרא להם מעכשיו "המצוידים"), עולים למצוק הראשון, מרוצים ונהנים. אתם נשארתם מאחור, מטפסים ומחליקים מטה, עולים ומדרדרים. המדריכה, שלא רואה את הנעליים והצידנית והצלנית, מתחילה לגלות חוסר סבלנות. כך גם כל המצוידים. למזלכם, יש כמה משתתפים שכנראה הגיעו לא מצוידים, כי הם נשארים אתכם מתוסכלים מאחור. צרת רבים חצי נחמה.
אחרי מספר ניסיונות, המדריכה מגיעה למסקנה שהקבוצה שלכם זו קבוצת ה"מתקשים". אין מה לעשות, ידוע שטיפוס הרים זה עניין שלאנשים מסוימים יש כישרון בו ולאחרים אין, אבל המדינה קבעה את המסע הזה כחובה וידוע גם שצריך תעודת סיום מסע כדי להמשיך למגוון מקצועות, לכן המדריכה תעשה כל שביכולתה כדי לסייע לכם לסיים.
המדריכה מוצאת עבורכם שביל ארוך יותר, שעולה את המצוק בזיגזגים, אבל לפחות לא מחליק, אז אתם עולים בו, מסתדרים איכשהו, אם כי הדרך מאוד מעייפת ואתם מגיעים למעלה כשכל המצוידים סיימו לאכול את הסנדוויצ'ים שלהם וכעת הם מתאמנים בגלישה מהמצוק.
לכם אין חבל, כי הגעתם מצוידים לטיול קליל ופיקניק ואת הצידנית עם האוכל השארתם למטה כי אי אפשר היה לסחוב אותה יותר, אז כל מה שיש לכם אלו נעלי הספורט ורעב מציק. אתם מבקשים לנוח, אבל המדריכה מתרגזת. לא רק שהגעתם מאוחר, עכשיו אתם גם מגלים חוסר מוטיבציה. מה יהיה אתכם?
או.קיי, איפה היינו? גלישה ממצוק. אין לכם חבל. מה עושים? אתם מנסים להשתלב. רוצים להיות כמו כולם, אבל הראשון בחבורה של ה"מתקשים" (כבר למדתם שככה קוראים לכם), שניסה לרדת במצוק, החליק והתרסק. אתם רואים אותו נאנק מכאב ואומרים, "או.קיי, הבנו, לא כדאי לנסות לרדת". אז אתם נמנעים.
המדריכה שואלת, "מי יורד עכשיו?" ואתם עושים את עצמכם שטיח. כל המצויידים מתנדבים בשמחה לרדת עם החבלים שלהם. הם מנסים, קצת מחליקים, לפעמים לא ממש מצליחים ובאופן כללי – לומדים. המדריכה עוזרת להם בסבלנות. בסיום הגלישה הראשונה הם כבר הרבה יותר מיומנים בגלישה בחבל משהיו בתחילת הדרך. ואתם? לכם בכלל אין חבל! אבל אין ברירה, אתם חייבים לרדת במצוק הזה.
מה עושים? אחד מקבוצת ה"מתקשים" עולה על פטנט. נישען על המדריכה ויורד. המדריכה לא שמה לב. הוא מחזיק בדש הבגד שלה ממש בזהירות. אתם תופסים את הפטנט הזה גם. מחזיקים במישהו "מצויד" שיורד בחבל ויורדים. הגעתם למטה בדרך אחרת. למדתם להיאחז בדש הבגד של "מצויד" (כישור מצוין כשלעצמו), אבל להשתמש בחבל בשביל לגלוש ממצוק – את זה לא למדתם.
ככל שהמסע נמשך, העניינים הולכים ומסתבכים. בשלב הבא כבר יש סנפלינג. אתם, שבכלל לא עברתם את החבל ואין לכם כפפות ויתדות, כבר ממש, אבל ממש רוצים להימנע מהעניין. איזה טוב יצמח לכם מלרדת מצוק בסנפלינג כשכל מה שאתם יודעים לעשות זה להיאחז בדש הבגד של "מצויד"? אבל המדריכה רק מגבירה את גערותיה: עכשיו אתם גם חסרי מוטיבציה, גם נמנעים וגם לא מבינים את חשיבות המסע! איך תצליחו במשהו בחיים אם לא תסיימו את המסע הזה?
ושוב אתם מוצאים דרך. היא הרבה יותר מורכבת ומפותלת מזו של חבריכם המצוידים. המדריכה לא מעריכה את כל הפיתולים היפים והמקוריים האלה. היא התחילה לשים לב שאתם נאחזים לה בדש הבגד וזה מרגיז אותה (אין לכם יכולות ניהול עצמי); אתם עדיין מגיעים מאוד מאוד לאט (יכולות באמת נמוכות) וגם יש לכם אסטרטגיות ממש משונות (מיס-אסטרטגיות, הן נקראות בשפה המקצועית) ולא אפקטיביות לרדת במצוק.
ובכלל, עם כל הכבוד להכלה ולסבלנות, קבוצת המצויידים (או "מתקדמים"), כבר מזמן נמצאת במצוק השלישי ומבצעת את כל העליות והירידות כמעט באופן אוטומטי. הפערים באמת כבר בלתי ניתנים לגישור.
במסע הבא, נפריד אתכם להקבצות נפרדות. זה לא הוגן כלפי ה"מתקדמים" שהם צריכים כל הזמן לחכות לכם. זה מעכב אותם ומונע מהם לממש את הפוטנציאל שלהם. אין מה לעשות, כנראה שהטוב ביותר שייצא מכם הוא 3 יחידות בטיפוס הרים. זה מסע פחות כיפי. מצוקים והכל, אבל עם כל מיני סולמות מפותלים וצרים (כתחליף לחבלים ולנעלי הטיפוס שאין לכם). אבל לא נורא! יש המון אנשים טובים וישרים שסיימו רק 3 יחידות בטיפוס הרים. נכון, הרבה דלתות של מסעות מעניינים ומתגמלים בחיים נסגרו בפניהם, אבל לא כולם נועדו למסעות גדולים.
לימודי מתמטיקה לא שונים במהותם מיציאה למסע ותלמידים "מתקשים" הם לרוב תלמידים שבשלב מוקדם כלשהו במסע, הגיעו עם הציוד הלא מתאים. צריך להדגיש: הם לא הגיעו "לא מצוידים". הם הגיעו עם ציוד אחר. מאחר שהציוד (מיומנויות מתמטיות) הוא בלתי נראה, אף אחד לא ראה את הציוד האחר שלהם. כל מה שראו זה שהם לא מתקדמים כצפוי ולכן המורים, המאבחנים וההורים, הניחו פשוט ש"אין" להם ציוד או שהם מתקשים מאוד "לרכוש" את הציוד.
גם בהמשך הדרך, כש"המתקשים" פיתחו לעצמם אסטרטגיות ייחודיות, לעתים קרובות מפותלות וסבוכות בהרבה מאלו של חבריהם ה"מתקדמים", אף אחד לא העריך את מה שהם יצרו תוך כדי תנועה. במקום זאת, רק הסתכלו כל הזמן על הקצב שלהם (תמיד איטי יותר), על הדרכים ה"לא מתאימות" בהן בחרו ועל המוטיבציה החסרה שלהם (איזה בן אדם לא מתנדב בהתלהבות לקפוץ ממצוק ללא חבל?).
למשל הזה יש כמובן גבולות. למידת מתמטיקה היא מסע מורכב בהרבה ממסע טיפוס מצוקים. האופן שבו "ציוד" אינטלקטואלי נרכש, ממש החל מהלידה, כמעט שלא משאיר נקודת התחלה "נקיה" למסע הזה ועוד לא דיברנו על המידה שבה התוויות של "מתקשה" משפיעות על הדרכים שבהן התלמיד בוחר להתקדם במסע. לא דיברנו גם על העובדה שה"ציוד" עבור העושים את מסע המתמטיקה נסתר גם מעיניהם עצמם ולכן הם לומדים להגדיר את עצמם כ"מתקשים" או "מתקדמים", רק על סמך קצב ההתקדמות. איזו ברירה אחרת יש?
אם נתחיל לחשוב על מה תלמידים שהגיעו למסע קצת אחר הצליחו לפתח לעצמם במהלך הדרך, אם נבין עד כמה הדרך שהם צריכים לעשות והבעיות שהם צריכים לפתור, הן יותר סבוכות ומעורפלות מאלו של מי שהגיעו עם הציוד המתאים, אולי נדע לעצור ולחפש יחד איתם את הדרך שמתאימה להם. אולי אפילו נדע איך לעזור להם לחזור הביתה, לקחת נעלי טיפוס, חבל ויתדות ולעקוף את כולם בסיבוב.
ומה דעתכם? איך אתם נותנים לתלמידים החלשים את הציוד המתאים? ספרו לנו, כאן בתגובות.
