ישראל במלחמה
יצא לכם לקרוא את קלאסיקת הילדים "מומו", של מיכאל אנדה? אם לא, לכו על זה. הספר מספר על ילדה מופלאה, מלאת דמיון וחסרת כל חוש זמן, בשם מומו. היא צריכה להציל את העולם מ"האדונים האפורים" – מבוגרים מיתיים, גברים לבושי חליפות ומעשני סיגרים, המפתים את אזרחי העולם "לחסוך זמן" עוד ועוד, עד כדי שיעבוד מוחלט. כדי לעצור את מומו, האדונים נותנים לה בובה משוכללת בכל שכלול אפשרי: מדברת, שרה ומתלבשת. מומו מוותרת על הבובה תוך מספר דקות, כיוון ש"אי אפשר לשחק איתה שום משחק דמיוני".
הנקודה הזו צריכה להעלות את השאלה לאנשי תעשיית ההייטק בכלל והאד-טק בפרט. האם אני שייך ל"צבא האדונים האפורים"? כשאני יוצר כלים טכנולוגיים חוסכי זמן, האם אני מצית את הדמיון של הצרכן או מכבה אותו?
אנחנו הולכים ומתקרבים אל היום בו כל תלמיד יוכל לצפות בשיעור מוסרט, בכל מקצוע ורמה שיבחר, מפי מרצה מעולה. לא רחוק היום בו כל תכנית הלימודים תהיה זמינה דיגיטלית. המרוץ לשם נמצא כיום בשיאו.
מה יהיו ההשלכות של המצב אליו אנחנו מתקרבים? הן כנראה יהיו רבות ושונות. ביניהן, חשוב לשים לב לעולם הדמיון, הגמישות, היצירה – עולם שעלול להיעלם מבית הספר לחלוטין. שמעתי לא מעט בכירי חינוך מתלוננים על כך שתוכניות הלימודים כיום מקובעות מדי ומצמידות את המורים לדרך מסוימת אחת, ללא מרחב ומקום ליצירה ולהתחדשות. אם המצב הוא כזה כבר כיום, תארו לעצמכם מה יהיה המצב כשהתוכן המקובע והמעובד יינתן בחינם, כשהוא ארוז בחבילה דיגיטלית נוצצת.
כאשר מורים ומרצים נחשפים לתוכן לימודי דיגיטלי, רבים מהם נרתעים. אנחנו נוטים לחשוב שהרתיעה היא מהשימוש המסובך, הפיצ'רים הבלתי צפויים, האנגלית, זכירת הסיסמאות וכל השאר.
אלה דברים נכונים, אבל קיים מכשול נוסף, חשוב עוד יותר: המרדף אחרי ההוראה הטכנולוגית מנמיך את הפוקוס של המורה, הופך אותו ממוביל למובל, יוצר עליונות של התלמידים בני הדור הטכנולוגי ובקיצור, ממיס את הביטחון העצמי.
כשאין ביטחון – אין דמיון. כשאין דמיון, הדרך כבר קלה ומהירה אל תכנית הלימודים הדיגיטלית, איתה המורה לא עובד קשה, ובכנות, גם לא ממש נצרך. התלמידים מצדם יילמדו לעבוד עם המערכת שתוצג להם ובית הספר יהפוך למקום טכני ונטול כל השראה. כך נראה המצב כאשר הטכנולוגיה נותנת למורה "דג" - שיעור מוגמר שעובד במקומו ו"חוסך לו זמן".
אז איך משנים את התמונה ונותנים למורה "חכה", שמשכללת את המורה, אך משאירה אותו יוצר ומוביל? התשובה היא, באמצעות תוכן מודולארי, מתפרק. אם ניקח דוגמא מעולם תכני הוידאו – סרט באורך מלא אינו פתרון. שיעור מוסרט הוא פתרון גרוע. סרטון המשולב בשיעור, מדגיש נקודה, מעורר דיון – זו דרך לתת שיעור יצירתי, חי ופתוח לתלמידים, ועדיין ליהנות מהטכנולוגיה.
כאן אנחנו מגיעים לשאלה המתבקשת, אותה שואל כל מורה: איך עושים את זה, איך משתמשים בחכה?
בעבודה שלי אני נתקל אינספור פעמים בקושי של מורים ליצור ולחבר את התוכן הטכנולוגי לשיעור בצורה מושלמת. חוסר ביטחון בעולם הטכנולוגי, חוסר סבלנות לחפש ולפעמים גם בלבול בנוגע לתוכן השיעור עצמו - כל אלה משאירים מורים רבים תקועים במקום. כדי להיכנס לפוקוס, להחזיר את הביטחון ולעבוד נכון מבחינה פדגוגית, אני ממליץ תמיד על שיטת הטלפון.
איך טלפון עובד? הוא ממיר את גלי הקול שלנו לגלי חשמל וממיר אותם בחזרה לגלי קול בצד השני. כשאני מחפש סרטון לשיעור בנושא 'חג הפסח' או 'ויסות רגשי', לרוב לא אמצא סרטון מדויק לנושא השיעור שלי. עליי לתרגם את הערך המעובד לערך גולמי. אם אבין עם עצמי מה הערך הגולמי בו אני רוצה לעסוק בשיעור, מהר מאוד אגלה, למשל, שהשיעור "חג הפסח" הוא שיעור על ערך החירות, ו"ויסות רגשי" הוא שיעור על איפוק בעת זעם. עכשיו יש לי מילות חיפוש פשוטות ואוניברסליות ושפע של סרטונים יכול להתאים לי. אחרי שמצאתי את הסרטון המתאים, אתרגם את הערך בחזרה לערך המקורי ואציג את הסרטונים כחלק משיעור על חג הפסח או על ויסות רגשי.
בצורת עבודה כזו, הדמיון דוחף אותנו אל הטכנולוגיה והטכנולוגיה דוחפת אותנו בחזרה אל הדמיון. כך מומו יכולה להיות רגועה. האדונים האפורים עובדים בשבילה.
