היי את, המורה בריבוע, לאן נעלמה המורה שהיית?

ירון יושב כפוף וראשו נוטה כלפי מטה, איריס מנסה להשתתף בדיון ולא מצליחה להישמע, רונית עסוקה במצלמה ובאוזניים שלה, אמיר לא מצליח לשמוע מה נאמר. יוסי עוזב בכל כמה דקות את מקומו, נינה שואלת מה עושים כשצריכים לצאת לשירותים, חיים תוהה למה אני המורה לא רגועה ורני שואל מתי חוזרים ללמוד נורמלי.

ואני המורה, איך אני נראית? יכול להיות שהקמטים במצח בולטים יותר בצילום. אולי בגלל זה אמרה לי הגר בכעס שמאז הזום אני כל הזמן כועסת? אני תוהה איך לחבק את הגר, שתבין שאני פה איתה ובשבילה, איך לברר עם רני למה היה רוצה לחזור ללמידה הרגילה, איך לתת את התחושה שאני לא אי שם בריבוע, אני קרובה וקשובה?

מורים בריבועים

העיסוק הטכנולוגי שלי במהלך השיעור דורש ממני המון משאבים. בהיותי מאותגרת טכנולוגית, אני מתגעגעת לביטחון שלי בכיתה, ביכולותיי המוכרות, שהוכיחו את עצמן לאורך שנים רבות בתחום, ליכולת האלתור שלי, לקריאת המפה המהירה שלי. מתגעגעת לעצמי, למוכר ולבטוח.

איך באה לידי ביטוי המנהיגות שלך מול תלמידייך ב"זירת הריבועים"? איפה ההכלה, ההקשבה, תשומת הלב? האם הניסיון שרכשתם לאורך שנים כמורים משרת אתכם עכשיו או מעכב?

אני פונה אליך, כן, אליך - המורה בריבוע, אתה שמצוי בדהירה מטורפת לרכישת עוד ועוד אמצעי הוראה חדשים בזמן הכי קצר שניתן; את, היושבת לילות כימים כדי ללמוד איך "לחלק לחדרים" בזום?

אתה, את ואתם, הנמצאים שם במרוץ עם כולם, אבל בעצם רצים לבד כל הדרך, האם הקדשת מחשבה לתחושות שלך, לרגשות שלך?

 מה אומרים המומחים?

במחקר שנערך על ידי סאונדרס על רגשותיהם של מורים בתקופות שינוי, שימשה הנחת היסוד הבאה: רגשותיהם של מורים מתעצמים בזמני שינוי, בהשוואה למצבי שגרה, עד כדי כך שהם הופכים לחלק בלתי נפרד מתהליכי החשיבה שלהם ומתפיסתם את המציאות.

מורה שהשתתפה במחקר הנ"ל דיווחה על חרדה וחוסר בטחון, שמנעו ממנה לנסות דברים חדשים עם תלמידיה. מורה אחרת חשה אי נחת מהדרך בה התבוננו בה כשהתגלה שהחלה להטמיע פרקטיקות פדגוגיות חדשות. אי הנחת שחשה הובילה אותה להטיל ספק בתפקידה ובסטטוס שלה בבית הספר.

הצעד הראשון חייב להיעשות והכיוון הוא התייחסות ישירה ל"פיל שבחדר", למצוקה אותה חווים מורים סביב הלמידה מרחוק.

אנדריאס שלייכר, מנהל מחלקת החינוך ב-OECD, סבור שהלמידה מרחוק, כפי שהיא נעשית אצלנו, היא "מיושנת ורק מבוצעת בכלים חדשניים". מה זה אומר על המבצעים החינוכיים, המורים? האם יתכן שהלמידה מרחוק מתפרשת כטכניקה המונחתת מלמעלה ולא כדרך הוראה משמעותית ונדרשת?

שלייכר טוען כי "טכנולוגיה יכולה לשפר הוראה טובה, אבל אינה מחליפה הוראה עלובה" ובכך מחזק את הרעיון לפיו "למידה מרחוק" היא כלי ולא חזות הכל. חשוב שהמורים והמורות יזכרו את זה, כדי לחזק את הדימוי העצמי והמקצועי שלהם בתקופה זו. זום או לא זום, אתם קודם כל מורים, עם ניסיון וידע בתחום ההוראה.

איך את מרגישה שם בתוך הריבוע? דברי על זה

איך ניתן להקל על עצמנו?

בשנה האחרונה פתחנו בקרן לעידוד יוזמות חינוכיות מסלול יוזמות "מורות למורות". זהו מודל ייחודי, אשר בבסיסו עומדת ההנחה כי השלומוּת (well being) והלמידה המקצועית של הצוות החינוכי יכולים להשתפר ולהתפתח פלאים בצורת עבודה זו של 'מורים למורים'. מורים שעובדים יחד, מזהים את הצרכים של עצמם ושל עמיתיהם ומכירים מצוין את המאפיינים וההזדמנויות, מסוגלים לפתח מענים מדויקים למה שנדרש עבורם. שאלנו את עצמנו, מדוע לקדם יוזמות מורים לתלמידים בלבד? הרי אוכלוסיית הצוות החינוכי היא הלב הפועם של בית הספר וגם שם נדרשים מענים יזמיים מקוריים, יצירתיים ומקצועיים, מותאמים ואפקטיביים.

ארווין יאלום, פסיכיאטר ותאורטיקן, הגדיר מספר גורמים להם נזקק אדם כדי לתפקד באופן מיטבי בכלל ובשעת חירום בפרט: הבנה עצמית, למידה בינאישית, קתרזיס, אלטרואיזם, אוניברסליות, לכידות, גורמים קיומיים.

מורות ומורים שיפתחו, בשיתוף עם ההנהלה כמובן, מענים לעצמם ולעמיתיהם על בסיס גורמים אלה, עשויים לקדם את הזירה החברתית-רגשית של הצוות החינוכי בצורה אפקטיבית ומחוברת. המרוויחים הגדולים יהיו כמובן התלמידים.

העבודה יכולה להתקיים בכל קבוצת לומדים שתיבחר, על פי שיקולים אנושיים, ארגוניים ופדגוגיים. ניתן לקיים תהליכים לצוות החינוכי בחתכי צוות שכבה / צוות מקצוע / צוות רחב או בכל חתך לא "קונבנציונלי" אחר שעולה כבעל ערך. לא כל מהלך, נכון שיהיה מובנה ופורמלי. לפעמים בחירה במהלכים ספונטניים יחסית, צנועים ונקודתיים של מורה עם עמיתה קרובה, הוא בעל ערך, לא פחות מיוזמה תהליכית ורחבה.

הבנה עצמית

עקרון זה מכוון להשגת תובנות עמוקות לגבי מקור קשייו של המורה וכן לגבי מניעים לא מודעים העומדים בבסיס התנהגותו.

אחת האפשרויות לקבלת תמיכה למורים היא "יצירת קבוצות לצמיחה אישית". כמו למשל, ב"המורה מחפש משמעות", של רותי סלומון. זוהי קבוצה המהווה מיקרוקוסמוס של החיים, שהיא בבואה של התנהגות האדם בסביבתו ומאפשרת לו להרחיב את המודעות שלו לחלקים נוספים באישיותו שלא היה מודע להם בעבר.

ניתן ליצור מרחב שיח (דיגיטלי או פרונטלי, בחוץ או בחדר המורים, חד פעמי או קבוע) ולבחור כלי השלכתי או ישיר, שיהווה דרך לעבודה של המורים להבנת עצמם.

למידה בינאישית

תתרחש יחד עם עליה ברמת המודעות העצמית, כתוצאה מאינטראקציה עם קולגות.
נהלו שיח עמיתים שמאפשר שיקוף ועבדו בדרך של סימולציות. כלי זה מאפשר פידבק מקדם ומוגן והוא יעיל כבר משלב כתיבת הסימולציות יחד. כך תמצאו את האתגרים והנקודות בהם יש לעסוק. בנוסף, ממליצה להצטרף לשיעור מקוון של עמית/ה. זוהי דרך לחזק, לשקף ולחזק מודעות. בקשו ממורה שאתם מרגישים איתו נוח להיכנס ולתת לכם פידבק, במיוחד בשיעור שיש בו שימוש בכלי חדש או עם תלמידים חדשים.

בנוסף, ניתן להשתמש באופציה של מארח נוסף בזום (Co host), שיהווה עבורכם משענת ובטחון טכנולוגי, מקצועי ומנטאלי.

קתרזיס

אותה חווית הקלה ממצוקה רגשית, דרך מתן ביטוי לרגש בצורה לגיטימית ונטולת עכבות, יכולה לחזק את המורה. למשל, אחרי שיעור מיוחד שעבדה קשה כדי להכינו והנה הוא מאחוריה.

"עמיתה לדרך" היא שיטה שבה לכל מורה מוצמדת עמיתה קבועה. היא כתובת לפורקן רגשות אחרי שיעור חדש שהעבירה, כלי דיגיטלי שהשתמשה בו פעם ראשונה וכדומה. עצם השיח לאחר השיעור מאפשר קתרזיס ומקדם שלומוּת.

אלטרואיזם

מציאות משותפת החושפת את המורה לאתגרים רגשיים, ניתנת להתמודדות כשמורה אחד עוזר לשני ותומך בו. חווית הנתינה המתבקשת במצבים שכאלה יכולה להעלות את ההערכה העצמית ולעזור בפיתוח דרכי התמודדות רלוונטיות.

העמיתה לדרך מרוויחה לא פחות מהעמיתה שאיתה. עצם הנתינה ההדדית (שאינה חייבת להיות סימטרית, אגב), מקדמת ערך עצמי וגם מחזקת מנגנונים בונים בעצמי, כמי שמעניקה כלים, שיקוף ותמיכה למי שמולי.

אוניברסליות

הכרה בכך שהחוויות והרגשות משותפות לחברים נוספים, מסייעת להסרת תחושת הבידוד המחלישה. ענן מילים, פדלט שיתופי או כל כלי אחר – עשוי ליצור מראה חזותית לחוויות משותפות ואפילו זהות לפעמים.

מפגש הצוות הרחב הבא יכול להיפתח בתרגיל קטן. כל מורה תכתוב בענן תגיות את החוויה המרכזית שלה בתקופה הנוכחית או את הרגש המרכזי שהיא חווה כשהיא מקיימת שיעור מקוון בכלי דיגיטלי חדש. המילה החוזרת תלך ותגדל. זהו שיקוף מרגיע, אשר מצמצם תחושת בדידות. אני חווה דבר נורמלי!

לכידות

השתייכות היא צורך אינסטינקטיבי. אם נאפשר למורה לחוש בטחון בקבוצת הקולגות שלו, נסייע לו בקבלת עצמו. כאשר מורה יבין  שתחושותיו האישיות סביב המציאות החדשה אינן רק שלו, סביר למדי שהוא יחוש הקלה.

"חגיגת רגשות" או אפילו יצירת סטנד אפ קבוצתי, פעילות יצירת גיפים ומ"מים מצחיקים – כל אלה הם דרכים לחוש שייך, לחזק לכידות, סביב מתן מקום לרגשות שקיימים במידה זו או אחרת אצל כלל העמיתים לצוות. בכל צוות יש מי שאמון על ההומור – זה הזמן שלך.

גורמים קיומיים

לקיחת אחריות של אדם על חייו במצבי מצוקה, אינה מובנת מאליה ודורשת כוחות פנימיים שאינם מובנים מאליהם. למידה הכרוכה בהבנת ההשלכות של החלטות כאלה ואחרות מצמיחה יכולות חדשות.

זה הזמן להיות שם עבור עצמנו ועבור עמיתינו למרוץ, לסייע, להאט, להתבונן בעצמנו, להכיר את עצמנו מחדש, להתחבר ולהתקרב לעצמנו, לחוזקות שלנו, לייחודיות שבנו, להצלחות שלנו. אל תתעלמו מהתקופה הזו. קיימו פעולות סביב ההתמודדות הרגשית שלכם. כך תתרמו לצמיחה שלכם ושל אחרים. עכשיו הזמן להיות שם עבור עצמנו ועבור חברינו המורים.

ואיך אתם ואתן מרגישים בתוך הריבועים? כמה זה שונה מההרגשה שלכם כמורים בכיתה? מה זה לקח מהמנהיגות שלכם ומה זה דווקא אפשר לכם? שתפו אותנו כאן בתגובות.

• הכתבה באדיבות עמותת "הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות", גוף לקידום ופיתוח יוזמות מורים וגננות, כמו גם צוותי הוראה וניהול, בפריסה ארצית מלאה, בכל המגזרים, שלבי החינוך וסוגי החינוך.