תוכנית הלימודים במאה ה-21: מערכת החינוך או מערכות חינוך?

"סדר ישראלי חדש" כינה זאת הנשיא ראובן ריבלין בנאומו המפורסם: "ארבעה שבטים, ארבעה סיפורים שונים, מתחרים על מי אנחנו, ומה אנחנו רוצים להיות". סוגיה זו שבלב נאומו נוגעת בכל תחומי החיים בישראל, והחינוך - הוא מהחשובים בהם. הוראת היסטוריה, תנ"ך או מדעים הופכת להיות אתגר ממשי בפני המורים בעידן הנוכחי. כיצד מלמדים את התחומים האלו בקרב קבוצות שונות בחברה הישראלית? האם מעניקים אוטונומיה לכל קבוצה? האם חותרים להאחדה? האם המערך הנוכחי של חינוך ממלכתי לצד חינוך עצמאי-חרדי מתאים למאה ה-21? משיחות עם אנשי חינוך חילונים, דתיים-לאומיים, חרדים וערבים, עולה שיש בהחלט מה לעשות בשטח כדי לתקן את השסעים בחברה הישראלית. מאמר זה מבקש להציף נקודות משותפות שעשויות לתרום להבנה כיצד יש לבנות את תוכנית הלימודים בחברה מרובת תרבויות, בדגש על חברות מסורתיות.

החברה שלנו מורכבת מתרבויות רבות ושונות והדבר מחלחל לתכנית הלימודים

חינוך בחברות רב-תרבותיות

השאלות הללו מעסיקות מומחים בתחום כבר שנים רבות. בישראל, לחלק מהקבוצות יש נרטיבים שונים, לעתים אף מנוגדים, אז מה עושים? פרופ' מנחם פיש, פילוסוף של המדע מתאר שלוש גישות מרכזיות לאופן שבו ניתן לחשוב על תוכנית הלימודים בחברה מרובת תרבויות:

• גישת כור ההיתוך - רואה בתרבויות המיעוט "רע הכרחי" ושואפת להביא לתרבות אחת, מתקדמת ומוסרית. לפי גישה זו קיימת תרבות טובה שיש לשאוף אליה, והאידיאל הוא חינוך והנחלת תרבות זו לאלו שאינם חלק ממנה.
• הגישה ה"רב־תרבותית האדישה" - מתירה תרבויות רבות בחברה ומחייבת הקצאת משאבים לקידום תרבויות המיעוט. למרות זאת, היחס בין התרבויות השונות מסתכם בביטוי "איש באמונתו יחיה".
• הגישה "הרב־תרבותית המורכבת" - רואה בחיוב את קיומן של תרבויות רבות בחברה אחת ומחייבת שיג ושיח בינן. לפי גישה זו, כל אחת מהתרבויות תצא נשכרת משיח בין־תרבותי שכזה, ולכן חברה המקיימת שיג ושיח בין התרבויות השונות שהיא מכילה היא הטובה ביותר.

האם הגישה השלישית היא המתאימה ביותר לחברה הישראלית במאה ה-21? גישה זו מבקשת מאיתנו לקדם את השיח הבין־תרבותי בלי לנסות "לפלוש" לתחום התרבותי של כל קבוצה ומבלי לבקש ממנה לוותר על הערכים החשובים לה. גישה זו רואה ערך בריבוי התרבויות ומציעה לאמץ נקודות מבט מכל תרבות ותרבות כאמצעי לצמיחה והתקדמות. לפי גישה זו, צריכה תוכנית הלימודים להעשיר את ההבדלים בין התרבויות השונות, ללמד מתוכם וכן ללמד כיצד ניתן לייצר שיח בין־תרבותי שכזה. זאת ועוד, יש להתאים את ההוראה הדיסציפלינארית לתרבות גם כשמדובר בתחומי ידע אוניברסליים לכאורה כגון מדעים או מתמטיקה.

8 נקודות משותפות בין התרבויות השונות

בשיחות עם אנשי חינוך מהחברה החרדית והחברה הערבית עולות סוגיות מורכבות בנוגע לאופן שבו הם רואים את תוכניות הלימודים בישראל, זאת כמובן כחלק בלתי נפרד מהיחס של המדינה אליהם ולהיפך, מהיחס שלהם למדינה. מעניין לראות שעל אף השוני בין שתי הקבוצות הללו, עולים קווי דמיון רבים בכל הנוגע להתאמת תוכניות הלימודים:

1. החשיפה הבלתי נמנעת לחברה היהודית החילונית משפיעה על שתי הקבוצות. הן החרדים והן הערבים בישראל מתחבטים בשאלה: איך משתנים מבלי לאבד את זהותנו. יש להכיר בחשש הזה לאובדן הערכים התרבותיים ולמצוא דרכים להתמודד עמו.

2. עידוד חשיבה ביקורתית ושימוש במקורות מסורתיים: הן ההלכה היהודית והן זו המוסלמית עשירות בדוגמאות לאופן שבו ניתן לעודד חשיבה ביקורתית כאמצעי להתפתחות הידע.

3. בלי הכרה במגוון התרבותי בחברה הישראלית בקרב כלל ה"שבטים" לא ניתן יהיה לחולל שינוי עמוק. על מערכת החינוך לקדם שיח בין-תרבותי ודיאלוג כן ומתוך הבנה כי ישנם "ארונות ספרים" שונים לכל תרבות ותרבות. 

4. כפייה של תוכנית לימודים שאינה רלוונטית היא לא אפקטיבית. ללא התייחסות להקשר התרבותי, לערכים המרכזיים ולסוגיות הזהותיות לא ניתן יהיה להטמיע למידה משמעותית. כיום, חלק ניכר מתכנית הלימודים הממלכתית אינה מאפשרת לתלמידים, וגרוע מכך למורים, להזדהות עמה. צריכים להיכתב ספרי לימוד ייעודיים שמתאימים לקהילות השונות.

5. אנשים מתוך הקהילה הם הבסיס להובלת השינוי: המנדט לחינוך הוא של ההורים, לא ניתן לכפות על הילדים חינוך אחר מזה שההורים מסכימים לו. על כן, יש לערב את מנהיגי הקבוצות בעיצוב השינוי הנדרש.

6. יש לחבר את תחומי הדעת הנלמדים לעולמם התרבותי והערכי של התלמידים. כיצד למשל מתמטיקה, גיאוגרפיה, מעמד האישה וסוגיות אקטואליות אחרות באות לידי ביטוי באופן שבו התלמידים רואים את העולם.

7. יש להעצים את המורים מבחינה פדגוגית מתוך הבנה כי הם המתווכים בין הקהילה לחברה הכללית. תפקידם הינו דו-כיווני, הן להעביר את תוכנית הלימודים לקהילה דרך התלמידים והן לייצג את הקהילה כלפי מערכת החינוך.

8. אף כי נדמה שיש מגמה של שיפור בשנים האחרונות, יש להכיר בכך שחלק ניכר מהשיפור מגיע מבתי ספר פרטיים וקשור לאליטות בכל אחת מהקהילות ואינו משקף תמיד את מה שקורה בלב הקהילה.

 באמצעות שיח בין-תרבותי והכרה בכך שיש ערך אמיתי בתרבותו של האחר ובהישארותו במסגרת ערכיו נוכל לדאוג שאף קבוצה לא תחוש מאוימת

חשוב לציין כי ישנן סוגיות נוספות וייחודיות שמטרידות כל אחת מהקבוצות בנפרד. עם זאת, ברוח הגישה הרב-תרבותית המורכבת והמכילה, בחרתי בנקודות אלו שעלו מתוך ניסיונם רב השנים של אנשי חינוך בשתי הקבוצות. רשימת רצונות-אמונות זו היא בסיס טוב לתחילת המחשבה לעבר חינוך בחברה מרובת תרבויות. יש לבחון נקודות אלו כהזמנה לבחון את המכנה המשותף מבלי לאבד את עושר הערכים המתקבל מכל תרבות ותרבות. כדי לאפשר זאת, יש לדאוג שאף קבוצה לא תחוש מאוימת. ניתן לעשות זאת באמצעות שיח בין-תרבותי והכרה בכך שיש ערך אמיתי בתרבותו של האחר ובהישארותו במסגרת ערכיו.

כעת, השאלה עוברת אליכם, הקוראים. איך מתניעים מהלך של תיקון השסעים בחברה הישראלית ברוח דבריו של הנשיא ריבלין? האם וכיצד יש לשאוף לרב-תרבותיות מהותית? רבים וטובים עובדים על אתגר זה בבית הנשיא ומחוצה לו. הועלו כאן כמה דרכים נוספות להתמודד עם אתגר זה דרך בחינת תוכניות הלימודים. הטמעה של חלק מהעקרונות הללו, עשויה לקדם הכרה והבנה בקרב "השבטים" בישראל. בעזרת השם, אינשאללה.

 --

המפגשים עם אנשי חינוך מובילים בחברה החרדית והערבית התקיימו כחלק מעבודתה של הוועדה לנושא התאמת תכניות הלימודים וחומרי הלימוד במאה ה-21, מטעם היזמה למחקר יישומי בחינוך.