הוראה פרונטאלית - מספיק ודי!

בעשורים האחרונים העולם השתנה, התלמידים שלנו השתנו ואף אנו המורים השתנינו. ובכל זאת, בחלקים נרחבים של מערכת החינוך נמצא בתי ספר ומורים המתנהלים באופן אנכרוניסטי, באותה הדרך בה לימדו מורים בשנות השישים והשבעים – הוראה פרונטאלית.

לצערי, מורים רבים עדין רואים בהוראה הפרונטאלית מודל של הוראה טובה. לפי מודל זה המורה הוא מרכז הידע, כל תהליכי ההוראה והלמידה בכיתה מותנעים ומסתיימים בו ובהכוונתו, המורה תופס עצמו כמומחה תוכן והיבחנות. זאת ועוד, בהוראה פרונטאלית המורה מכוון לשליטה פלקטית בחבורת מתבגרים המצווה לשבת ולהקשיב במשך שעות רבות במהלך היום. ההוראה הפרונטאלית מכוונת להספקי למידה ומלמדת עבור המבחן. יש לציין כי ככל שהתלמיד מתבגר ועולה במדרג הכיתות לחטיבת הביניים ולתיכון, כך עולה הנפח היחסי של שעות הוראה פרונטאלית שסביר שהוא יחווה בבית הספר.

תפיסה ארכאית זו מולידה פרקטיקות הוראה ולמידה שאינן מחוברות לשינויים בתפיסת המידע והידע החדשניים.

הוראה פרונטאלית אינה מחוברות לשינויים בתפיסת המידע והידע של תקופתנו

5 צורות חשיבה של מורים שצריכות להשתנות עם הוויתור על הוראה פרונטלית (ומדוע הן לא היו יעילות מלכתחילה?)

1. הוראה ≠ למידה. מורים רבים בטוחים שאם בוצעה פעולת הוראה, מן ההכרח הוא שמישהו למד משהו. לצערי לא כך הדבר. לא לוגית ולא פראקטית.

2. דיון של שאלות ותשובות בכיתה ≠ למידה. על פי רוב, מעט מאוד תלמידים משתתפים בדיון כזה, דבר שהופך אותו להרבה פחות יעיל עבור התלמידים. מעבר לכך, לעיתים קרובות הדיונים הכיתתיים הללו מקבלים אופי ניחושי, כך שהמורה מציב שאלות שהוא יודע את התשובה עליהן והתלמידים אמורים לנחש מהי התשובה שהוא חושב עליה. כאשר מקיימים דיון כזה התלמידים אינם חושבים ולומדים אלא בעיקר מנחשים ולכן מדובר בפרקטיקה שאינה יעילה.

3. זה שיש שקט בכיתה לא אומר שמתרחשים בה תהליכי למידה משמעותיים. ה"הישג" של כיתה שקטה ורגועה, המצויה בשליטה משמעתית של המורה – איננו בהכרח אינדיקציה שמשהו משמעותי מתרחש מבחינת הלמידה של התלמידים.

4. כששואלים שאלות כלליות מקבלים תשובות לא מדויקות. הפרקטיקה השגורה של שאלות כלליות כגון "אתם איתי?" "הבנתם?" "מי לא הבין?" היא פרקטיקה לא יעילה כי הן לא נותנות לנו תשובות אמיתיות על מצב התלמידים בחומר. למעשה, לדעתי, לרוב מדובר באמצעי הרגעה עצמית של המורה ולא בכלי אפקטיבי של בקרה ומשוב על תהליך הלמידה (כפי שמורים מקווים ששאלות אלו מקיימות). מדובר בשאלות כלליות שלא מספקות מענה אמיתי ויעיל ומאידך מטייחות את המציאות בטיח צבעוני ונעים, המאפשר למורה להמשיך בהוראה הפרונטלית בהרגשה ש"הכל בסדר".

5. שימוש פרונטאלי בכלים מתוקשבים לא באמת משנה את ההוראה. בשנים האחרונות לחץ "מלמעלה" ופרוייקטים ארציים של פיתוח הוראה מתוקשבת, דוחפים את המורה להשקעה סמלית של שילוב כלי מדיה בהוראה. לצערי, הטמעה מאולצת של כלי תקשוב יוצרת צרימה נוראית ומשרתת לרוב את מערכות הדיווח לממונים ולא את התלמידים. חלק מהמורים בוחרים, במקום לדבר מול הכיתה ולכתוב על הלוח, להציג טקסטים ארוכים במצגת, עם פעלולי הנפשה ואותיות מעופפות. מורים אחרים מחליפים את ההרצאה שלהם בהרצאה מצולמת מיוטיוב. מדובר בשימוש לא יעיל ומאולץ בכלים מתוקשבים שאינם משנים מהותית את דפוסי ההוראה הפרונטאלית.

זה שיש שקט בכיתה לא אומר בהכרח שמתרחשים בה תהליכי למידה משמעותיים 

5 צורות החשיבה לעיל על פי רוב מכוונות לסיפוק צרכיו הארגוניים, הפדגוגיים והמנהלתיים של המורה ובית הספר. הן אינן מכוונות לצורכי התלמיד.

אין בכל הדברים לעיל משום פגיעה במקצועיותו ובכבודו של המורה. המציאות הבית ספרית מובילה פעמים רבות את המורות והמורים לפרקטיקות ודרכי חשיבה שאינן יעילות.

אני מבקש להציע מספר שינויים שיש ביכולתם לשנות דפוסי הוראה ולמידה ולאפשר עשייה חינוכית ולימודית משמעותית יותר למורה ולתלמידים. על מנת שכך יקרה יש לשנות את מושגי היסוד ואת המבנה הארגוני הפדגוגי של בתי הספר.

מה צריך להשתנות?

1. גודל הכיתות
ראשית – לא ניתן לבקש לקיים למידה משמעותית בכיתות בגודל הנפוץ בישראל, ולכן יש להקטין את הכיתות בהקדם. יש כיתות בישראל שהן צפופות עד כדי כך שהמורה לא יכול לעבור בין שורות התלמידים במהלך השיעור והן נראות כמו הטריבונה המרכזית באצטדיון כדורגל.

למידה משמעותית יכולה להיות משמעותית רק עבור מישהו. יש לה משמעות עבור היחיד, הפרט - ולכן היא משמעותית. תמונות ילדיי הן משמעותיות עבורי. עבור אדם זר הן לא יהיו משמעותיות באותו האופן. בצורה דומה משמעות החומר הנלמד תהיה תמיד שונה בין התלמידים השונים ולכן דורשת התאמות אישיות. השינויים בתרבות מחייבים התמקדות ביצירת סביבה המאפשרת הוראה פרסונאלית, מותאמת תלמיד ומכוונת ליכולותיו, לנטיותיו האישיותיות ולסגנון הלמידה שלו. זוהי הוראה הדורשת שתהיה למורה אפשרות ליצור יחס אישי, קרוב ואיכפתי עם התלמיד. זאת ועוד, בהוראה פרסונאלית המורה הוא האחראי הישיר והמוחלט לניטור תהליכי הלמידה של תלמידיו, לבקרה עליהם, להשבחה שלהם ולהערכתם. תפקידו של המורה הינו גם ליצור את הקשר ההכרחי בין ההוראה שלו לבין הלמידה של תלמידו. כל זה אפשרי בכיתות של עד עשרים תלמידים ולא יותר. מורה שמלמד מאתיים וחמישים תלמידים ויותר בשבוע לא יצליח ליצור קשר קרוב ואישי עם תלמידיו באופן שאני מציע להלן.

2. פרידה מהמושג שיעור
אני מציע לסלק את מושג "השיעור" מעל סדר היום הפדגוגי בישראל. המושג הזה מגיע מהעולם הכמותי ונשען על תפיסת ידע מיושנת, לפיה יש לחלק את מה שהמורה יודע למנות קטנות, על מנת שהתלמיד יוכל לעכל את הידע הזה ולהטמיעו. השיעור במאה ה-21 חייב להיות שילוב של הפעלה סדנאית, ביצוע הבנה, משימות צוותיות ואישיות, חקר פעיל של התלמיד, חוויות הצלחה וחוויה של רפלקציה עצמית של התלמיד. לכן יש לסלק את מושג "השיעור" ולהחליפו בהפעלה או סדנא. בהתאם לכך כמובן שתמיד רצוי לפרוץ את גבולות הכיתה הפיסית ולשחרר את התלמידים במרחבי למידה וחקר בבית ספר ואף מחוצה לו.

הבסיס של שיעור טוב הוא: הנחייה קצרה ובהירה, הגדרת התוצר המצופה, הגדרת מקורות המידע ואופני החיפוש שלהם, שלב ביצועי המבוסס על הבנת הידע, שימוש בכלי רפלקציה ובמחוונים הבוחנים את תהליך הלמידה, הידע שנוצר ואת התוצרים.

בהוראה כזו, המורה הוא איננו מורה במובן הארכאי של המושג – המורה חייב להיות מוכשר בכלי אימון – שאילת שאלות, שימוש תדיר בכלי תכנון כגון דף מטרות, מארגנים גראפיים, יכולת לתת לתלמידים משוב מיידע, כלי רפלקציה משוכללים, יכולת הנחיית קבוצות למידה, יכולת לתכנן ולהוציא אל הפועל סדנא וכן הלאה.

לסלק את מושג "השיעור" מעל סדר היום הפדגוגי בישראל

3. שינוי בתפקיד המורה
את השינוי בתפקיד המורה ובאופן חשיבתו אסכם באמצעות שימוש בחמשת משאבי התודעה (קוסטה וגרמסטון) תוך יישומן בהקשר ההוראה:

• מקצועיות – מקצועיות המורה לא נמדדת רק בידע התוכן ובידע פדגוגי, אלא גם ביכולת הנחייה ורפלקציה, יכולת הובלת קהילה לומדת וגם הדגמה אישית של תהליכי למידה עצמאיים ויכולת להיפתח להוראה יצירתית ויוצרת.
• גמישות – על המורה להיות גמיש מחשבתית ולאפשר חופש למידה וחקר עצמיים שלו עצמו וכן של התלמידים.
• מסוגלות – על המורה להיות בעל/ת משיכה ואהבה לאתגרים, לחדשנות וליצירתיות. עליו/ה להאמין בכוחה של הסקרנות האנושית לפרוץ דרך ולהתמודד עם בעיות מורכבות.
• תלות הדדית – על המורה מוטלת המשימה לפתח קשרים בינאישיים משמעותיים עם התלמידים, להיות עוגן והשראה עבורם, להיות דמות למופת וגם להיות מסוגל/ת ליצור בין התלמידים תלות הדדית חיובית ומצמיחה.
• מודעות – המורה חייב/ת להיות בעל/ת יכולת להתבונן על עצמו/ה בהקשר של המערכת הכוללת, תוך תפיסה עצמית שלו/ה כפרט משמעותי בתוך מערכת, המבקש להשפיע לטובה ומודע גם לערכים המנחים את פעולתו.

לדעתי ביכולתם של שינויים אלו לשחרר מורים ותלמידים מתהליכי הוראה לא יעילים בבית הספר ולהעניק משמעות ומשמעותיות לעשייה חינוכית בבית הספר.